<h1>ספר הפרדס — שער תשיעי</h1>
<h2>דף ב.</h2>
ואם יש לו מאה בתים כתבו המפרשים ז"ל דדי בברכה אחת לכולן, דמאי שנא משחיטה דאפי' שחט מאה עופות או מאה בהמות וחיות די בברכה אחת לכולן.
ומנהג פשוט בצרפת שקודם שמברכין על ביעור חמץ שמטמינים פתיתים של חמץ כדי שלא יברך ברכה לבטלה, ואנו לא נהגנו לעשות כן לפי שאין מברכין על הביעור אלא על המצוה.
חייב אדם לבער חמצו בליל ארבעה עשר בניסן, וקודם שיבער חייב לברך בא"י אמ"ה אקב"ו על ביעור חמץ. ואע"ג דביעור חמץ אינו אלא מדרבנן והביטול הוי מדאוריתא, אין מברכין על הבטול אלא על הביעור, לפי שאין מברכין על דבר שיכול לבטלו בלב, אבל ביעור שיש לו לבערו מרשותו ויש בו מעשה בידים צוו חכמים ז"ל לברך על ביעור חמץ. ואל יקשה בעיניך על שאין אנו מברכין על בדיקת חמץ ואע"פ שיש בה מעשה בידים, לפי שלא הצריכוהו חכמים ז"ל לבדוק אלא כדי שיבערנו, אבל אם יבדקנו ולא יבערנו מה הועילה לו הבדיקה. ואם תאמר אם כן לא יברך עד למחר כשיבערנו בארבע שעות, יש לומר דכיון דקימא לן דכל המצוות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן מברכין קודם הבדיקה שהיא התחלת המצוה, ומן הדין היה שלא לשוח כלל עד שעת הביעור אלא שאי אפשר.
<h2>דף ז.</h2>
והגאון מר רב סעדיה ראש כלה זצ"ל כתב דאם בירך על הביעור ושח בין הברכה לביטול דחוזר ומברך פעם אחרת, וזה כפי דעתי כנגד אותה תשובה של הרב ר' שלמה בן אדרט ז"ל שכתבתי למעלה בעניין מקרא, ודוק. וכתב רבי' האי גאון ז"ל ירושה היא מאבות שלא ישיח כלל עד שיבטל, דכל המונע עצמו מן השיחה לבו מוכן ומכוון במצוה שעוסק בה.
<h2>דף ז:</h2>
גרסינן בתוספתא בפרק לולב וערבה העושה כל המצות מברך עליהן, העושה סוכה לעצמו אומר ברוך שהחיינו, נכנס לישב בה אומר לישב בסוכה. העושה ציצית לעצמו אומר שהחיינו כשהוא מתעטף אומר להתעטף בציצית, העושה תפילין אומר שהחיינו, עד כאן. וכתב מר רב עמרם גאון ז"ל דלית הלכתא כהני בריתא דפליג אגמרא דילן ולא מברכינן שהחיינו אלא במצוה הבאה מזמן לזמן, כגון סוכה ושופר והדלקת נר חנוכה ומקרא מגילה וכדומה להן. והר"ם במז"ל הוסיף על זה וכתב כל המצות שהיא מזמן לזמן כגון שופר וסוכה ולולב ומקרא מגלה ונר חנוכה, וכן כל מצוה שהיא קנין לו כגון ציצית ותפילין ומזוזה ומעקה, וכן כל מצוה שאינה תדירה ואינה מצויה בכל עת שהרי היא דומה למצוה הבאה מזמן לזמן כגון מילת בנו ופדיון הבן מברך עליה בשעת עשייה שהחיינו, ואם לא בירך על סוכה ולולב וכיוצא שהחיינו, [בשעת עשייה מברך עליה שהחיינו] בשעה שיצא ידי חובתו בהן, וכן כל כיוצא בהן. תו כתב הרב אחד העושה מצוה לעצמו ואחד העושה אותה לאחרים מברך קודם עשייתה אקב"ו לעשות כך וכך, אבל אינו מברך שהחיינו אלא על מצוה שעושה אותה לעצמו עד כאן. ולפי זה קשה אמאי לא מברכינן שהחיינו בבעור חמץ, כיון שהוא בא מזמן לזמן. ורבינו זרחיה הלוי ז"ל נתן טעם לזה לפי שלא תקנו חכמים ז"ל ברכת שהחיינו אלא בדבר שנהנה ממנו כגון הקונה כלים חדשים או הבונה בית חדש או במיני אכילה שנהנה אדם מהם. ויש מי שכתב שהטעם הוא לגבי ביעור משום דעדיין לא נגמרה המצוה שעדיין צריך ביטול ואין זה נכון, שהרי בחנוכה בלילה הראשונה מברכין זמן אע"פ שלא נגמרה המצוה עד יום שמיני, וג"כ קשה ספירת העומר שאע"פ שיש בספירתה גמר המצוה ואין מברכין בה שהחיינו. וא"ת שאין גמר המצוה עד סיום המנין, מכל מקום קשה חנוכה. ולטעם הראשון אין בו קושיא כלל. הילכך אין מברכין שהחיינו אלא במצוה הבאה מזמן לזמן והוא שיהא בה הנאה או שמחה כגון מועדים. וא"ת פדיון הבן שאין בו הנאה ומברכין עליו שהחיינו, יש לומר שהנאה גדולה יש בו אחר שלא היה נפל. אבל הרב ר' אשר מטוליטולה ז"ל כתב בתשובה שהטעם שאין מברכין זמן בביעור חמץ לפי שהביעור הויה הכנה למועד וכל שהוא הכנה למועד אין מברכין בשעת הביעור אלא מסדרין אכסא. עוד כתב הרב ז"ל דאין מברכין זמן אלא במצוה שיש בה מעשה והנאה כסוכה ולולב, והראיה מדאמרי' בסוף ערבי פסחים פשיטא על פדיון הבן [אבי הבן] מברך כלומר ברכה של פדיון הבן, אבל ברכת שהחיינו מי מברך כהן מברך דמטו ליה הנאה מיניה, ואוקימנא אבי הבן מברך, וזהו הטעם שאין מברכין זמן בספירת העומר וביעור חמץ. והרב ר' משה ז"ל כתב דוקא במצוה שתבוא מזמן לזמן או מי שיש לו קרקע לבדו דמברך שהחיינו בירידת גשמים, וכן בגדים או תלאים המתחדשות מזמן לזמן קבוע דומיא דקרא חדתא דאמרי' בפרק בכל מערבין, אבל לא בתורים ובני יונה דאע"פ שאין לו לאחרים יש ורבינו שרירה גאון ז"ל הוכיח מההיא דעירובין דאמר אנא אקרא חדתא אמינא זמן, הוא הדין בכל גידולי קרקע אבל בדבר שאינו מתחדש אפי' יש ימים רבים שלא ראה אותו אינו מברך.
בעניין כלל הברכות באי זו מצוה מברכים בעל או בלמד, רבו המחלוקות ונשתנו הלבבות בין המפרשים ז"ל זה אומר בכה וזה אומר בכה עד שלא נתישב אחד מהם ישוב גמור. הר"ם במז"ל מסר לנו כלל אחד, וכן הסכים השר של קוצי ז"ל וזה לשון הרב ז"ל כל העושה מצוה בין שהיתה חובה עליו בין שאינה חובה, אם עשה אותה לעצמו מברך [לעשות, עשה אותה לאחרים מברך] על העשייה, כיצד לבש תפילין מברך להניח תפילין, נתעטף בציצית מברך להתעטף בציצית, ישב בסוכה מברך לישב בסוכה, וכן הוא מברך להדליק נר של שבת, ולגמור את ההלל, וכן אם קבע מזוזה לביתו מברך לקבוע מזוזה, עשה מעקה לגגו מברך אשר קב"ו לעשות מעקה, הפריש תרומה לעצמו מברך להפריש, מל את בנו מברך למול את הבן שחט את פסחו וחגיגתו מברך לשחוט, אבל אם קבע מזוזה לאחרים מברך על קביעת מזוזה. עשה להם מעקה מברך על עשית מעקה. הפריש להם תרומה מברך על הפרשת תרומה מל את חבירו מברך על המילה. וכן כל כיוצא באלו. עשה המצוה לו ולאחר כאחד אם היתה מצוה שאינה חובה מברך על העשייה, לפי' הוא מברך על מצות עירוב, היתה חובה ונתכוון להוציא עצמו מידי חובה ולהוציא אחרים מברך לעשות, ולפי' הוא מברך לשמוע בקול שופר, נטל את הלולב מברך על נטילת לולב שכיון שהגביה יצא ידי חובתו אבל אם בירך קודם שיטול מברך ליטול כמו לישב בסוכה. מכאן אתה למד שהמברך אחר שנעשה בלא ברכה מברך על העשייה, אבל נטילת ידים ושחיטה הואיל ובדברי הרשות הם אפי' שחט לעצמו מברך על השחיטה, ועל כסוי הדם, ועל נטילת ידים. וכן הוא מברך על ביעור חמץ בין שבדק לעצמו בין שבדק לאחרים שמשעה שגמר בלבו לבטל נעשית מצות הביעור קודם שיבדוק, עד כאן לשונו. וכן כתב השר של קוצי ז"ל בלשון זה ממש, ונכון הוא. אבל עדאין אשכח ביה פירכי הראב"ד ז"ל וזה לשונו ומה שכתב הרב ז"ל ומכאן אתה למד שהמברך אחר שעשה המצוה בלא ברכה שמברך על העשייה, אמר (ל)אברהם הנה לדבריו אם שכח בעטיפת ציצית או בהנחת תפילין [ולא בירך תחילה כשיזכור ויברך מברך על עטיפת ציצית ועל הנחת תפילין], ואינו כן, שהרי כל היום לפניו. עוד שם אבל בנטילת לולב כיון שהגביהו נפטר ממנו כל היום כולו וכן הוא מברך על ביעור חמץ בין שבדק לעצמו בין שבדק לאחרים שמשעה שגמר בלבו נעשית מצות הביעור אמ' אברהם קשה ליה על מקרא מגלה, ואם נאמר כל מצוה שהיא מדבריהם אומר על שהיא כעין רשות קשיא ליה נר חנוכה, ואולי מפני שאין לה קצבה שהמהדרין מוסיפין וכן המהדרין [מן המהדרין] יותר. אי נמי מפני שהברכה הנקבעת על הנרות במקדש שהן של תורה לפיכך עשאוה כשל תורה, ובין כך ובין כך קשיא ליה על אכילת מצה ועל אכילת מרור, עד כאן.
והגאון רב אחא משבחא ז"ל מסר לנו כלל אחר דכל מצוה שאפשר לעשותה על ידי שליח כגון שחיטה ומילה ושחיטת פסח וקדשים והפרשת תרומה ומעשרות מברכין על כולן בעל, וכן כתב מורי הרב נ"ר בשם הר"ם ב"ן ז"ל. והראב"ד ז"ל כתב בשם הרב ר' משה בר יוסף דכל מצוה שאין לה גמר, כלומר, שלעולם הוא חייב במצוה כגון תפילין וציצית בלמד, ומצוה הבאה מזמן לזמן מברך בעל, וקשה זה לשמוע בקול שופר, והכלל הראשון הוא הנכון, אע"פ שעדיין יש בו מקום עיון דהא נטילת ידים וטבילה דאי אפשר לעשותם על ידי שליח ומברכי' בעל, דהיינו על טבילת כלים, בטבילת אדם נמי מברכין בעל דלא חלקו רבנן בין טבילת אדם לטבילת כלים, ומכל מקום עדין קשה דהא נטילת לולב דאי אפשר לעשותם על ידי שליח ומברך בעל, ויש לומר דשאני נטילת לולב דמשעה דאגבהיה נפק ביה. ועוד קשיא דהא אכילת מצה ומרור דאי אפשר לעשותם על ידי שליח ומברכי' בעל, ומשום הכי כתב ר' פרץ ז"ל דלא מברכין בלמד אלא היכא שיש במצוות שני דברים, דהיכא שיש במצוות שהות זמן ואי אפשר לעשותם על ידי שליח מברך בלמד. ואם אין בה שני דרכים אלו מברך בעל, והשתא ניחא מצה ומרור דאע"פ שאי אפשר לעשותם על ידי שליח מברך בעל כיון שאין בהם שהיה דמיד שאכל כזית מן המצה או מן המרור מיד יצא. וניחא נמי נר חנוכה דמברכין בלמד, משום שיש בה שהיה דהיינו עד שתכלה רגל מן השוק. וג"כ אי אפשר לעשות על ידי [שליח] דצריך שיהיה שמן שלו, וניחא נמי תפילין וציצית דמברכין בלמד משום דאי אפשר לעשותם על ידי שליח וג"כ יש שהייה בהן כל היום כולו, ולפי הסברא זה הכלל של הרב ר' פרץ ז"ל הוא הנכון שבכולם. אבל מכל מקום עדין קשה לי מאי שנא מקרא מגילה דמברכין בעל וברכת שופר דמברכין בלמד שהרי יש שהייה במקרא מגלה כמו בשופר, וזה וזה [אי] אפשר לעשותם על ידי שליח, וצ"ע.
וקבלתי מפי החכם ר' יהודה נ"ר שקבל מפי הרב ר' שלמה בן אדרת ברגלוני ז"ל אביו, שאין לך שום כלל בעולם מזה העניין שאין כמה פקפוקין וכמה קושיות, ואין אחד מהם עולה כהוגן, הילכך אין לנו לטרוח ולדקדק אחר הכללים אלא הברכה שתקנו לנו רבותי' ז"ל בעל מברכים בעל, והברכה שתקנו לנו בלמד אין מברכין אלא בלמד, וג"כ אותם הכללים דכיילינן על אי זו מצוה חייב אדם לברך ועל אי זו מצוה פטור אדם מלברך כולן הם אבני תוהו על אבני תוהו, אלא באותה מצוה שידענו בבירור שתקנו לנו רבותינו ז"ל ברכה מברכינן ועל מצוה שלא תקנו רבותינו ז"ל ברכה לא מברכינן, ושנינו אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים.
ואם תאמר כיון דקימא לן בגמ' גבי פלוגתא דאי אמרי' על בעור חמץ או לבער, דמאן דאמר לבער משום דסבירא ליה דעל לשעבר משמע, ומאן דאמר על בעור סבירא ליה דעל נמי משמע לשהבא, אבל מכל מקום לבער אליבא דכולי עלמא סברי דלשהבא משמע. והטעם הוא משום דאי אפשר לברך לבער משום דקימא לן דכל מצוה שיש (מצוה) [שהייה] בעשייתה כגון לישב בסוכה או לשמוע בקול שופר או הלל או תפילין וציצית וכדומה להן מברכין בלמד, אבל מצוה שאין בעשייתה שהייה כגון מילה ושחיטה או נטילת ידים וביעור חמץ דמיד שמתחיל במצוה היא נגמרת מברכינן בעל. כן תירץ רת"ם ז"ל, אע"פ שיש קושיות בזה הכלל מעל מקרא מגלה דאע"ג דיש שהייה בעשייתה מברכין בעל.
מי שבירך על דעת לבדוק בית אחד או בתים רבים ובא אחר והשלים הבדיקה אין האחר צריך לחזור ולברך, והוא הדין בשאר מצות שבירך עליו הראשון ובאו אחרים והשלימוה כגון המברך לשחוט כמה בהמות ובא חבירו וגמר השחיטה אינו צריך לחזור ולברך אלא אם נמלך הראשון מלגמור המצוה לפי שהמלאכה קובעת לו ברכה בין בברכת הנהנין בין בברכת המצוות, כן כתבו המפרשים ז"ל, וכן ראיתי לרב ר' יום טוב אלשבילי ז"ל.
הא דגרסי' בפסחים בפרקא קמא על כל המצות כולן מברכין עליהן עובר לעשייתן חוץ מטבילת גר דאכתי גברא לא חזי, פי' רבי' חננאל גאון ז"ל דדוקא טבילת גר משום דאינו מהול עדיין ואינו יכול לברך, אבל שאר חייבי טבילות מברך קודם עשייתן, וכן ראיתי כתוב בתוספות שכתבו כן במסכת יומא, וראייתם מדאמר' בבכורות פרק עד כמה, נדה קוצה לה חלתה ומברך וכן כתבו רבי' האי ז"ל ורבינו אלפסי גאון ז"ל ורת"ם ז"ל ורבינו שמשון זכר כלם לברכה שמברכת קודם הטבילה. אבל רש"י ז"ל כתב דנדה מברכת לאחר הטבילה דכיון שהיא טמאה מוטב לברך בטהרה, כדתניא במסכת תרומות מפני מה אמרו ערום לא יתרום מפני שאינו יכול לברך.
וכתב רבינו אלפסי ז"ל בתשובה דהאי ברכתא מברכין לה קודם קידושין משום דקיימא לן כל המצות כולן מברך עליהם עובר לעשייתן, וכן פסק הר"ם במז"ל. ויש מי שאומר דלא מברכינן לה עד לאחר הקידושין דילמא מהדר איהי אנפשיה ונמצאת ברכה לבטלה, וכן עמא דבר, וכן כתב הרב בעל העטור ז"ל והר"ם ב"ן ז"ל והרשב"א ז"ל ורוב המפרשים ז"ל.
ולענין תלמוד תורה שאין מברכין כשהולך אדם ללמוד תורה, או כשיתן פרוטה לעני או כדומה להם כיון שהן מצות עשה. זכורני כלל גדול ששמעתי בשם רבינו מאיר דרוטנבורק ז"ל דכל ברכה שהיא תלויה ביד אחרים כגון תלמוד תורה שהיא תלויה ביד הרב אם ירצה ללמדו או הנותן פרוטה לעני דאינו יודע אם יקחנה, ואם היה מברך בתחילה נמצא שבירך לבטלה, ומזה הטעם אנו נוהגין בברכת הנשואין לאמרה אחר הקדושין וכן כתבו בתוספות. ואם תאמר אמאי לא מברכינן אחר הקדושין מיהא בא"י אמ"ה אקב"ו לקדש אשה כיון שהיא מצות עשה, תירצו המפרשים ז"ל דאין נתינת קדושין מצות עשה דכתי' כי יקח איש אשה, רשות. ורבינו יחיאל מפריש ז"ל כתב התם בפרקא קמא דכתובות דמצות עשה היא כמו מצות פריה ורביה והיה נוהג לברך בא"י אמ"ה [אקב"ו] לקדש אשה, וראייתו מהא דאמרי' בירושלמי על כל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן חוץ מקדושין בבעילה שאין מברכין עליהן עובר לעשייתן, והטעם משום דאין מברכין על המצות אלא כשהיא מזומנת לפניו לעשותה, וכיון שכן הכא אין לברך אלא כששניהם במטה, ובאותה שעה אי אפשר לברך משום לא יראה בך ערות דבר עד אחר גמר הביאה, שמע מינה דדוקא קדושין בבעילה אין מברכין עובר משום לא [יראה] בך [ערות] דבר הא שאר קדושין מברכין קודם הקדושין. ולא מצאתי מי שקיים דבריו מן האחרונים ז"ל. ואחר כך זכיתי ובאה לידי תשובה מהרב אלפסי ז"ל דמברך ברישא קודם שיקדש, אבל לא אותה ברכה שכתב רבינו יחיאל ז"ל כלומר לקדש אשה, אלא אותה שאנו נוהגין עכשו. ולקמן בעניין ברכת חתנים אאריך בזה יותר בסייעתא דשמיא.
וקודם שקורא ההלל חייב לברך בא"י אמ"ה אקב"ו לגמור את ההלל דקימא לן כל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן.
כל מצוות עשה שבתורה חייב אדם לברך עליהן קודם שיעשה המצוה, דגרסינן בפסחים בפרק קמא כל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשיתן חוץ מטבילת גר, מאי טעמא דאכתי גברא לא חזי. ולא מיבעי מצות עשה מן התורה דאפילו מצוה מדבריהם חייב לברך קודם עשייתה. ויכול לומר המברך אשר קדשנו במצוותיו וצונו אפי' על מצוה דרבנן, ואקשינן במסכת שבת בפרק במה מדליקין והיכן צונו, ופריק רב אויא אמר מלאו דלא תסור, רב נחמן אמר שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך, הילכך מצות עשה מן התורה או מדברי סופרים כגון מקרא מגילה או הדלקת נר חנוכה או הדלקת נר שבת או עירובין מברך עליהן כמו על מצות עשה שבתורה, כדמוכח במסכת שבת בפרק במה מדליקין. וקבלה היא בידינו מהגאונים ז"ל שצריך לברך מעומד כל ברכה של מצוה וסמך יש להם מן הכתוב דכתיב ויברך את כל קהל ישראל [וכל קהל ישראל] עומד ויאמר ברוך ה' וכו'.
כמה אני מצטער על שבוש גדול שנתפרסם בכל הארצות האלו וכן בכל החבורים שחברו הראשונים והאחרונים ז"ל בענין ברכת תפילין של ראש שרוב העולם אומרים על מצות תפילין, וכן הוא בהלכות הר"ם במז"ל של תפילין וכן בספר המצות של השר של קוצי ז"ל, וזהו באמת שבוש גדול, וכן תמצא בכל הגרסאות של מסכת מנחות דגריס במצוות תפילין עם בית וזהו פשוט, דאליבא דכולהו כללי דכילינן דכל מצוה שהיא מוטלת עליו לעשותה דמברכין בלמד כגון להתעטף בציצית או לשמוע בקול שופר כמו שכתב הר"ם במז"ל בארוכה מאי שנא דבתפילין של ראש מברכין בעל יותר מתפילין של יד דמברכים בלמד, דפשיטא דאין הפרש לתפילין של יד ולתפילין של ראש בעניין ברכה. וכל שכן שקשה לשאר כללים דכיילינן דכל מצוה שאיפשר לעשותה על ידי שליח מברך בעל כגון מילה, וכל שאי אפשר לעשותה על ידי שליח כגון תפילין וציצית וסוכה מברכין בלמד, מאי שנא דבשל ראש מברכין בעל, וגם קשה לכלל האחר נמי דכל מצוה שיש שהיה בעשייתה מברכינן בלמד כגון תפילין, מאי שנא דבשל ראש מברכין בעל. ודוק בכל הכללים שאי אפשר לישב קושיתי זאת. ואיני אומר חלילה דהמפרשים ז"ל טעו בזה לכותבה בעל, חלילה לי מרשע, אבל אומר לך סברא עקרית בעניין זה הודו לי חבירי שהעניין הוא טעות ידי סופר מימי קדם עד שנתפשט הטעות בכל הארץ, והסופר המעתיק לא ראה בגמרא שהוא המעיין, כשראה בספרי הר"ם במז"ל או האחרים במצות תפילין עם בי"ת, תמה שלא מצינו בשום ברכה בעולם שיהיה בבית אלא בלמד או בעל, ושבשו הספרים וכתבוה בעל. אבל אם כל זה תמה אני על האחרונים ז"ל היאך לא דייקו הספרים והחבורים בגרסת הגמרות, ולדעת רבי' תם ז"ל איני מוצא ידי ורגלי בבית המדרש, שהייתי סבור מתחלה שהעניין היה טעות ידי סופר והמפרשים לא השגיחו בעניין, אבל על רבי' תם ז"ל (איני) [אני] צווח, שכתב בפי' גבי כללו שכלל בעניין הברכות דכל מצוה שיש שהייה לעשייתה מברכין בלמד, וכתב הרב ז"ל והאי דמברכין בתפילין של ראש בעל יותר מבתפילין של יד משום דתפילין של יד הוי התחלת המצוה ומשום הכי מברך להניח, אבל בשל ראש מברך בעל לפי שהיא גמר המצוה. וזה אי אפשר בשום פנים, דהא תינח מי שיש לו שני תפילין דכיון שברך בשל יד הוי להו תפילין של (יד) [ראש] (הוי) גמר מצוה. אבל מי שאין לו אלא תפלין של ראש אמאי מברכין בעל דעכשיו אינן גמר המצוה אלא התחלת המצוה, והאמת יראה דרכו. וכן מצאתי תשובת שאלה מכתיבת הגאונים ז"ל על של יד להניח תפילין ועל של ראש במצות תפילין, וג"כ בתשובה אחרת מהגאונים ז"ל, וכן מצאתי בכל גמרות קטלוניא, ואולי מקום הניחו לי להתגדר בו.
שמעתי בשם רבי' מאיר דרוטנבורק ז"ל דכל המצות עשה שיש עמה[ן] לאו והן קרויות בלשון משנה לאו הניתק לעשה דלא מברכינן עליהו כגון שלוח האם והדומה להן ונכון הוא כתב הר"ם במז"ל העושה מצוה ולא בירך אם היא מצוה שעדיין עשייתה קיימת מברך אחר העשייה ואם דבר שעבר הוא אינו מברך, כיצד הרי שנתעטף בציצית או לבש תפילין או ישב בסוכה ולא בירך חוזר ומברך אחר שנתעטף אקב"ו להתעטף בציצית. וכן מברך לאחר הנחת תפילין וכן אחר ישיבת סוכה וכדומה לאלו אבל אם שחט בלא ברכה אלו וכל הדומה לאלו אינו חוזר ומברך. פירוש לפירושו, הרי שהניח תפילין בלא ברכה כל זמן שהתפילין בראש חוזר ומברך, הרי שהדליק נר חנוכה כל זמן שהנרות דולקות חוזר ומברך, הרי שמל את בנו בלא ברכה כל זמן שעוסק באותו עניין חוזר ומברך, אבל אם חלץ או שכבו הנרות של חנוכה או שסיים מלהתעסק במילה וכדומה לזה הויא ליה מעוות לא יוכל לתקון.
תשובה שהשיב הרב בעל העטור ז"ל לגדול שבחכמי לוניל וזה לשונו, נשאלתי מאת החכם החסיד העניו למסור לו מפתח על המצוות שמברך עליהן עובר לעשייתן, כגון מי שעומד מפני רבו ונותן צדקה לעני והשבת עבוט ושילוח הקן ומעקה. ועל המעקה אם מברך על תחלת עשייתו [או] בסוף, כי מי שמברך על המצוות אין לו לעסוק בשיחה עד שיגמור את כלה. וברכת אבל ומלוה ומכניס חתן לחופה ולקט שכחה ופאה ופטר חמור בעריפתו ונתינתו כדתנן מצות פדייה קודמת למצוה עריפה, ונתינת בכור לכהן וראשית הגז ומתנות ונותן שקלו וחזה ושוק, ומניף ומגיש וסומך, ומלוה לעני, והבאת שלום, ומורא וכיבוד, ומוכיח חבירו, והשמטת כספים ושלוח עבדים, ומשמח גר ויתום ואלמנה ברגל, והשבת אבדה, טעינה ופריקה, ומצות חליצה ויבום. כללו של דבר שעקר השאלה היתה מפני מה מברכין על מקצת המצוות כגון סוכה ולולב ושופר וציצית ותפילין ומזוזה וספירת העומר ונר חנוכה ומגלה וכדומה להן, ומקצתן אין מברכין כגון אותן שמנינו לעיל. תשובה על מצות עשה שיש בה אזהרה כגון לא תקח האם על הבנים שלח תשלח, וכן עזוב תעזוב עמו, וכן בפריקה וטעינה. ומוכיח חבירו, ובחליצה וביבום שבכל אלו יש בהם אזהרה שאין מברכים עליהן. וא"ת פסח ומילה ושחיטה מצות עשה שיש בו אזהרה ואפי' הכי מברכי' עליהן. וג"כ הלכות פסוקות מי שעושה מעקה מברך לעשות מעקה ואע"פ שכתוב בו אזהרה מלא תשים דמים בביתיך וצריכין אנו מפתח. ותשובה זה הכלל כל מצוה שאינה בינו לבין עצמה כגון סוכה ולולב ושופר וציצית וכל הדומה להן צריך לברך. ומילה ופדיון הבן דקטן הוא כבינו לבין עצמו דמי, ואי נמי אי לא מהליה אבוה ולא פרקיה איהו חייב למפרק ולמהל אנפשיה, וחייב לברך. ומה ששאלת במעקה אם מברך בתחילתו או בסופו, דומיא דביעור חמץ שמברך בתחלה ומפסיק ואין משתקין אותו, אבל מכל מקום ראוי להחמיר שלא לדבר כלל. אלו הן עיקר דברי הרב ז"ל
ואם תאמר אמאי לא מברכין על נטילת ידים קודם שיטול ידיו, יש לומר דכיון דגמר המצוה לא הוה עד לאחר הניגוב כדאמר' בפירקא קמא דסוטה אמר ר' אבהו כל האוכל בלא ניגוב ידים כאלו אוכל לחם טמאה שנ' ויאמר אלי ככה יאכלו בני ישראל את לחמם טמא, עובר לעשייתן מקרי כדאמרי' במסכת סוכה גבי לולב מדאגבהיה נפק ביה, ואם כן היאך מברך אחר מכן על נטילת לולב, אלא כיון שעיקר המצוה הוא הנענוע עובר לעשייתן מקרי. ואני הקטן מקטני תלמידיהם נראה לי ראייה לדבריהם מדגרסי' במסכת מנחות בפרק הקומץ רבה אמר שמואל בר אידי אריכא אמר רב הונא ואמרי לה אמר שמואל מנשיא בר ירמיה אמר שמואל, [תפילין מאימתי מברך עליהן משעת הנחתן איני והא אמר רב יהודה אמר שמואל] כל המצות כולן מברך עליהם עובר לעשייתן אביי ורבא דאמר תרוייהו משעת הנחה ועד שעת קשירה, כלומר שיוכל לברך ואין צריך לברך קודם הנחה, שמעינן מהכא דכל זמן שעוסק במצוה עובר לעשייתן מקרי, כך נראה לי. וכתב הרב ר' יום טוב אלשבילי ז"ל דמי שידיו נקיות ורוצה לאכל פת שצריך נטילת ידים, וכיון שידיו נקיות מברך הברכה קודם שיטול ידיו שכל המצוות כולן מברך עליהן קודם לעשייתן, והדברים מתמיהין בעיני שכבר כתבתי שאין הנטילה עיקר המצוה עד הניגוב ואפילו יהיו ידיו טהורות. מכל מקום שמעינן מההיא דלולב שאמרנו, דמי שנוטל לולבו לילך לבית הכנסת צריך שישמור עצמו שלא ינענע אותו, שאם נענע אותו יצא מחיוב לולב ונמצא שלאחר מכן כשמנענע אותו בבית הכנסת ומברך הרי זו ברכה לבטלה.
<h2>דף י:</h2>
ומי שלא בדק בליל ארבעה עשר ובודק בתוך הרגל מברך כדרכו, אבל לאחר הרגל אינו מברך כלל, וכן כתבו המפרשים ז"ל, וכן השר של קוצי ז"ל.
<h2>דף נג:</h2>
ואפי' יש לו מאה בתים צריך להדליק בכל בית ובית נר של שבת ודי לו בברכה אחת אם היה בדעתו מתחילה לכך, כך נראה לי. אבל אין מברכין בנר יום הכפורים אע"פ שנאסר האור ביום הכפורים כמו בשבת, לפי שהדלקת נר ביום הכפורים אינו אלא מנהגא כדמוכח בפרק מקום שנהגו, ואמנהג לא מברכינן וכן כתבו בתוספות.
<h2>דף נד.</h2>
וגרסינן בפרק מקום שנהגו אמר ר' בנימין בר יפת אמר ר' יוחנן מברכים על האור בין במוצאי שבת [בין במוצאי יום הכפורים, מיתיבי אין מברכין על האור אלא במוצאי שבת] הואיל ותחילת בריתו הוא, וכשהוא רואהו מברך מיד, ר' יהודה אומר סודרן על הכוס, ואמר ר' יוחנן הלכה כר' יהודה, לא קשיא כאן באור ששבת כאן באור שלא שבת שאין מברכין ביום הכפורים אלא על אור ששבת ולא על אור היוצא מן העצים ומן האבנים, פי' דדוקא באור ששבת מברכין ביום הכפורים אבל באור של עצים ואבנים לא ובמוצאי שבת מברכין באור שלא שבת. והקשו בתוספות והא אמרינן במסכת ברכות [נ"ב ע"ב] אין מברכין על האור שלא שבת ומיירי אפילו במוצאי שבתות, ותרצו ז"ל דהא דקאמר התם אין מדליקין באור שלא שבת היינו דוקא כגון שהדליקו אותו גוי בשבת דהדליקו באסור, אבל אור שלא שבת דקאמר הכא דמותר (ד)מיירי דלא נדלק בשבת ומיירי באור היוצא מן העצים ומן האבנים שלא היה בשבת כלל בעולם, ומשום הכי מותר במוצאי שבת משום דהוי תחלת ברייתו, אבל מ"מ אין מברכין ביום הכפורים על אור היוצא מן העצים ומן האבנים.
ויש לשאול אמאי אין מברכין ביום הכפורים על אור היוצא מן העצים ומן האבנים, ואדרבה דין היה לברך עליו יותר משאר אשות שבעולם מפני שהוא מחודש. ויש לומר דאין מברכין ברכת השבח אלא בדבר שהיה בעולם ונעלם מאתנו כגון השמש שביום הוא בעולם ולערב הולך תחת הכפה, ומטעם זה מברכין בבקר יוצר אור, ומשום הכי צריך לברך במוצאי יום הכפורים על אור ששבת כלומר שהיה בעולם ונאסר לנו ואחר כך הותר, ומטעם זה אין מברכין בכל לילה על האור כמו במוצאי שבת ויום הכפורים דבדין היה לברך בכל לילה כיון שהוא מתחדש, אלא כיון שאינו נאסר להשתמש באור ביום אמאי מברכין עליה בלילה יותר מביום. וכן במוצאי יום טוב אין מברכין על האור מפני שהותר ביום למלאכת אוכל נפש, ובמוצאי שבת מברכין על אור שהדליק ישראל מגוי דאין זה נר גוי אלא תוספת ואנן אתוספת מברכינן כדמוכח בפרק אלו דברים, אבל לא במוצאי יום הכפורים דעיקרו איסור והתוספת כאילו נברא עכשיו, והוה ליה כאור היוצא מן העצים ומן האבנים. ומנהג שלנו ליקח מנרות בית הכנסת.
<h2>דף צט:</h2>
גרסינן בריש פרק ערבי פסחים ערבי פסחים סמוך למנחה לא יאכל אדם עד שתחשך, ואפי' עני שבישראל לא יפחתו לו מארבע כוסות של יין ואפי' מן התמחוי. פירשו הגאונים ז"ל סמוך למנחה מתשע שעות ולמעלה, ומנחה קטנה בתשע שעות ומחצה וכדמשמע במסכת פסח שני מתני' התמיד נשחט [מתשע] שעות ומחצה, ומאותה שעה ואילך אסור לאכול כדי (שלא) [ש]יאכל המצה בתיאבון. ולא יאכל עד שיסב כדרך שבני המלכים עושין. ולא יפחתו לו מארבע כוסות, מלישנא דמתני' משמע דאפי' הוא מתפרנס מן הצדקה חייב לטרוח ולמכור כל מה שיש לו כדי להביא ארבע כוסות של יין.
וכתבו הגאונים ז"ל שאם אין לו יין יש לו לבקש צימוקים ושורה אותן במים ויוציא מהן ארבע כוסות. וכתב רבי' יצחק אבן גיאות גאון ז"ל שאם אין לו יין לצורך ארבע כוסות שמקדש על הפת כדרך שעושין בשבת. וכן דעת הרב אלפסי ז"ל שכתב ומאן דלית ליה חמרא בלילי פסחא מקדש אריפתא מדי דהוה אשבתות וימים טובים, והיכי עביד שרי בה ברישא המוציא ובוצע ליה לריפתא ומנח ידיה עילוה עד דגמר קדושא ובתר דגמר מברך לאכול מצה ואכיל והדר מטביל בשאר ירק ועקר ליה לפתורא ובתר הכין אומר מה נשתנה, עד כאן. וכן כתב מר ר' יוסף גאון ז"ל.
ונשאל גאון ז"ל וששאלתם מקום שאין יין כל עקר לא בקרוב ולא ברחוק והגיע ליל הפסח כיצד יעשה ארבע כוסות והלל והגדה אם יכול לומר על דבש תמרים ותאנים או שאר מיני שכר, וכן אם עבר לילה הראשון יכול לקיים שני של פסח מצות ארבע כוסות והלל והגדה ולדבר ביציאת מצרים ואם עברו השתי לילות אם יכולין להזכיר כל שבעה או דלמא אפי' לאחר שבעה. והשיב ז"ל כך ראינו שדבש וכל מיני שכר אסור לומר שירה עליהן שאין אומרי' שירה אלא על היין, אבל יש תקנה להביא ענבים יבשין קודם לכן ושורה אותן במים ואומ' הלל והגדה עליהן ואומר מה נשתנה עד חלמיש למעיינו מים. וחותם. ומברך המוציא ולאכול מצה וגומר סעודתו. ולהשלים ארבע כוסות לאחר שעבר חמשה עשר וששה עשר בניסן ואין צריך לומר אחר שבעה אינו משלים, ואם עשה כן אפילו בשבעה עשר בניסן מוציא שם שמים לבטלה וחייב מלקות, שלא מצינו שיש תשלומין אלא לקרבן בפסח בלבד לאנוס ולטמא או למי שבא בדרך רחוקה לבד, אבל מצות ארבע כוסות והלל והגדה מצותן בזמנן ואם עבר זמנן עברו, עד כאן לשון הרב ר' יהודה אלברגלוני זצ"ל.
טעם למה עושין ארבע כוסות לא פחות ולא יותר מפורש בירושלמי מנין לארבע כוסות ר' יוחנן אומר כנגד והוצאתי והצלתי ולקחתי וגאלתי, ר' יהושע בן לוי אומר כנגד ארבע מלכיות, ורבנן אמרי ארבע כוסות של פורענות שבהן משקה אומות העולם, וכנגדן משקה את ישראל ארבע כוסות של נחמה.
<h2>דף ק.</h2>
ומה שאמרו בפרק ערבי פסחים שמי שהיה אוכל בערב שבת וקדש עליו היום דאמרי' דפורס מפה על השולחן ומקדש ואחר כך גומר סעודתו ומברך ברכת המזון, ואמר רב תחליפא בר אבדימי כשם שמפסיקין לקדוש כך מפסיקין להבדלה, כלומר שאם היה אוכל בשבת אחר מנחה והחשיך עליו היום שפורס מפה ומבדיל כדין קדוש, כתבו המפרשים ז"ל שאין הלכה כרב תחליפא בר אבדימי אלא גומר סעודתו אפי' לאחר שתחשך ואחר כך מבדיל. וכך כתב השר של קוצי ז"ל. ומכל מקום שמעינן מההיא דרב תחליפא בר אבדימי שמותר לסעוד בשבת אחר תפלת המנחה.
<h2>דף ק:</h2>
ונשאל הרב ר' שלמה ז"ל בן אדרט שעל מה סמכו בזמן הזה לקדש בבית הכנסת דהא קיימא לן דאין קדוש אלא במקום סעודה, וא"ת הא מסקינן בגמ' מפני שהאורחים אין להם יין, הא ניחא בימיהם דאיכא אורחים, עכשיו דליכא אורחים שאוכלין בבית הכנסת מאי. והשיב הרב ז"ל שעניין זה מחלוקת בין עמודי עולם ז"ל שרבינו האי גאון ז"ל ורבינו יצחק אבן גאות גאון ז"ל ראשי ישיבות אוסרין היכא דליכא אורחין. ורב נטרונאי גאון ז"ל ראש כלה ועמו חבל נביאים מן המתירין, וכבר פשטה הוראה כמותן, ועיקר טעמם היתה דאפשר דיש מן הצבור דלית ליה יין ומקדש אריפתא, ותקנו חכמים ז"ל לקדש בבית הכנסת משום רפואה, דאמרי' בפרק כיצד מברכין ובכמה דוכתי דפסיעה גסה נוטלת אחד מחמש מאות מראות עיניו שלו ומהדר ליה בקידושא דבי שמשי. וכתב הרב בעל הלכות ז"ל דבעינן שיעמדו השומעין מעומד משום רפואת הברכים. אבל הרב ז"ל לקח לו דרך אחר נכון, דאמת הוא דעיקר תקנת קדוש בבית הכנסת משום אורחין הוא, ומשום דלפעמים איכא אורחין תקנו לקדש בין איכא בין ליכא. תדע לך דהא ברכה מעין שבע שחוזר שליח ציבור דהיינו קונה שמים וארץ מגן אבות בדברו מחיה מתים במאמרו וגו' לא נתקנה אלא משום עם שבשדות דאניסי ואע"פ שבתי כנסיות שלנו הן בעיר, ואפילו הכי חוזר שליח צבור ברכה אחת מעין שבע, ואפי' יהיה כל הקהל בבית הכנסת, ואע"פ שמעיקרא לא נתקנה אלא משום עם שבשדות. וכן שליח צבור שחוזר כל יום ויום שמונה עשרה ואפילו יהיה כל הקהל בקיאין, ואע"פ שעיקר התקנה לא היתה אלא להוציא את שאינו בקי. והנה להם לישראל שאע"פ שאינן נביאים בני נביאים הן. ולשתות ממנו המברך כתב, [מדברי] רב נטרונאי ז"ל שמענו היתר, כלומר שאינו צריך לשתות, וכתבו האחרונים ז"ל דאינו נכון דהא תלמוד הא בהא תליא מילתא שאם ידי קדוש לא יצא אסור לשתות ואם מותר לשתות ידי קדוש ויין יצא. ואם מטעימו לינוקא שפיר דמי, וזהו שנהגו לתת לתינוקות בכל מקום לשתות כוס של קדוש והבדלה, אלו הן עיקר דברי הרב ז"ל.
ועוד גרסי' התם ואותם בני אדם שיקדשו בבית הכנסת, אמר רב ידי קידוש יצאו ידי יין לא יצאו, ושמואל אמר אף ידי קדוש לא יצאו, משום דסבר שמואל דאין קדוש אלא במקום סעודה, ואף רבה ורב הונא סבירא להו כשמואל ועבדו הכין הלכה למעשה. וכל הגאונים ז"ל פסקו כשמואל, הילכך לא יקדש בבית זה וילך לאכול בבית אחר, אבל מסקינן התם דיקדש בזוית זה וילך לאכול בזוית אחר. וכתב השר של קוצי ז"ל בשם מר רב ניסים גאון ז"ל שאם יקדש במקום זה כדי לאכול בבית אחר שזהו נקרא קדוש במקום סעודה, וראייתו מדאמרינן בירושלמי מי שסוכתו עריבה עליו מקדש בליל שמיני של סוכות בביתו ואוכל בסוכתו.
ושאל הרב ר' אשר ז"ל מטוליטולא לרבו הרב ר' מאיר מרוטנבורק ז"ל על היין של קדוש ושל הבדלה אם מברכין על הגפן אחריו, והשיב ז"ל נראה לי דיין שלפני המזון דתנן בפרק כיצד מברכין יין שלפני המזון פוטר יין של אחר המזון, הוא הדין שפוטר יין שבתוך המזון, הילכך אין עליו לברך על היין של קדוש על הגפן שהרי הוא פוטר אותו שבתוך המזון, ואע"פ דפליגי רב נחמן ורב ששת ביין של תוך המזון אם פטר אם לאו משום דזה בא לשרות וזה לשתות, שבתוך המזון לשרות אכילה שבמעיו ושל אחר המזון לשתות, מכל מקום אותו יין שלפני המזון שהוא לשתות פוטר יין של תוך המזון שהוא לשרות, וכן פי' רבינו יוסף ז"ל בברכות שיין של קדוש ושל הבדלה פוטר היין שבתוך המזון. וכן מנהג אחר קדוש ואפילו על הבדלה כשיושב על שולחנו לפני המזון יוצא ידי יין. והכין משמע בפרק ערבי פסחים גבי אותן בני אדם שקדשו בבית הכנסת ידי קדוש יצאו ידי יין לא יצאו דסבר דיש קדוש שלא במקום סעודה, ע"כ. ורב עמרם גאון ז"ל כתב בתשובה כוס של קדוש והבדלה כל זמן שלא ברך ברכת המזון טעון ברכה אחריו, והני מילי היכא דלית ליה חמרא לצורך כוס של ברכת המזון, אבל אית ליה לכוס של ברכה, לא צריך לברוכי. והיכא נמי דלית ליה לבד ההוא כוס של קדוש ואקרי ובריך ברכת המזון נפק ליה ברכת המזון ולא צריך לברך על הגפן, עד כאן.
<h2>דף קב.</h2>
גרסינן התם בפרק ערבי פסחים תנו רבנן בני חבורה שהיו מסובין וקדש עליהם היום מביאין כוס ראשון ואומרים עליו קדוש היום והשני אומרים עליו ברכת המזון, דברי ר' יהודה, ור' יהודה לטעמיה דסבירא ליה מפסיקין לשבתות, הילכך צריך לברך ברכת המזון, אבל עם כל זה מקדש קודם שיברך ברכת המזון דמי גרם לומר ברכת המזון עכשיו שבת, הילכך קדוש קודם לברכת המזון, ר' יוסי אומר עד שתחשך וכתב רבינו שמואל ז"ל דלא גרסי' עד שתחשך דמשמע עד שתחשך ולא יותר, ואילו אליבא דר' יוסי אינו צריך שיפסיק אפילו משתחשך, משום הכי כתב הרב דגרסי' אוכל והולך משתחשך. ור' יוסי לטעמיה דאמר אין מפסיקין כלל, אלא גומרין סעודתן. ואחר שגמרו מביאין כוס ראשון ומברכין עליו ברכת המזון והשני אומרים עליו קדוש היום, לפי שברכת המזון היא תדירה ומשום הכי היא קודמת לקדוש. ואין הלכה לא כר' יהודה ולא כר' יוסי אלא פורס מפה ומקדש וחוזר לסעודתו. וכתב הרב אלפסי ז"ל ואחר כך שארי המוציא וגמר לסעודתיה. ואין זה נכון בעיני ר' זרחיה ז"ל דכיון שאינו משנה מקומו כלל לקבעיה הדר, ואלו היה מברך המוציא כדברי הרב ז"ל היה טעון ברכת המזון לסעודה ראשונה, שלא מצינו ברכת המזון אחת לשתי ברכות של המוציא, שכל שטעון ברכה לכתחילה על מה שעתיד צריך ברכה למפרע על מה שעבר, ואם היה מברך ברכת המזון לסעודה זו היתה הפסקה גמורה לר' יהודה, ואין הלכה כר' יהודה, אלו הן דברי הרב ז"ל. וכתב רב אחא משבחא ז"ל בפרשת וישמע יתרו וקרובי תכא מקמי דליקדיש לא מקרבינן, מאי טעמא כי היכי דתהוי סעודתא ביקרא בשבתא, והיכא דקריב לא מסלקינן לאחוריה אלא פורס מפה ומקדש, ומטעם זה נהגו לפרוס על הלחם בשבתות ובימים טובים. ואמרינן התם דמשום הכי בעינן שתי כוסות לפי שאין עושין המצות חבילות, ואקשינן והא יום טוב אחר שבת דאמר רבא יקנה"ז אלמא דאמרינן שתי קדושות על כוס אחד, ופריק דקדושא ואבדלתא קדושה אחת היא, מה שאין כן בברכת המזון וקדוש.
<h2>דף קג.</h2>
ואם חל להיות יום טוב במוצאי שבת אסקי' בפרק ערבי פסחים דמברך יקנה"ז, אבל אין מברכין על הבשמים אע"פ שהוא ליל מוצאי שבת, ופרש"י ז"ל דחישינן שמא יקטום. ויש מי שכתב שהטעם הוא שגם כן ביום טוב יש באדם נשמה יתירה.
וגם כן נהגו שלא לברך במוצאי יום הכפורים ובמוצאי יום טוב על הבשמים וכתב רש"י ז"ל בתשובה שקבל מרבו כי הטעם שאין מברכין על הבשמים במוצאי יום הכפורים ויום טוב, לפי שאמ' במדרש כי אור של גיהנם שובת בשבת ובמוצאי שבת חוזר ודולק ומסריח, ומשום הכי מריח בבשמים כדי להסיר אותו ריח רע, ובמדרש לא אמר שהוא שובת אלא בשבת בלבד, אבל ביום טוב ויום הכפורים לא הזכיר כלל. אבל הר"ם במז"ל כתב שאין צריך לברך על הבשמים במוצאי יום הכפורים והטעם לפי שאין נפש יתירה ביום תענית. וכתב מורי הרב נ"ר שבזה התענית שהוא יום כפרה וסליחה אין לך נפש גדולה מזאת ולא גרע מיושב בתענית חלום בשבת שמברך בלילה על הבשמים. ושמעתי בשם רבינו מאיר דרוטנבורק ז"ל שהיה נוהג כשלא היה לו בשמים להריח, שהיה מריח בפת והיה מברך עליו בורא מיני בשמים. וכן כתוב בספר התשב"ץ, וכן ראיתי שעשה כן כמה פעמים מורי הרב נ"ר. ונהגו העם לברך בהדס בליל מוצאי שבת יותר משאר מיני בשמים, והטעם שאין לך שום בושם שלא יעלה מיד ריחו ואי אפשר לברך עליו קודם שיהנה ממנו, אבל הדס אינו עולה ריחו לעולם עד שמשתמשין בו הרבה. כן ראיתי לרב ר' יום טוב אלשבילי זצ"ל.
אמר רב יהודה אמר רב אין מחזירין על האור כדרך שמחזירין על המצות, כלומר דאי איקלע לפניו ממילא מברך אבל אהדורי לא מהדרינן. וכתב הראב"ד ז"ל דכל שכן שאין מחזירין על הבשמים אם אין לו כיון שאינם באים אלא להנאת עצמו. וכתבו המפרשים ז"ל דביום הכפורים חוזר על אור ששבת כדי שיודה לשם יתברך שהבדיל לנו בין יום זה לשאר ימים שבכל יום אסור להשתמש בו ועכשיו הותר. וקשיא לי וגם כן בשבת אסור להשתמש בו ואם כן מאי שנא ביום הכפורים מהדרינן. יש לי לומר דשבת נודע לכל שאסור להשתמש באש מה שאין כן ביום הכפורים.
וגרסינן בפרק אלו דברים בית שמאי אומרים שברא מאור האש, פי' שכבר ברא למפרע ולא בראו עכשיו, ובית הלל אומרים בורא מאורי האש, פירוש דלשון בורא משמע עבר ג"כ כמו יוצר אור ובורא חושך. אמר רבא בברא כולי עלמא לא פליגי דברא משמע, כי פליגי בבורא, בית שמאי סברי ברא דברא משמע ובורא דעתיד למיברא, ובית הלל סברי דבורא נמי דברא משמע. ומקשו עלה בירושלמי, על דעתון דב"ש שברא פרי הגפן על דעתון דבית הלל בורא פרי הגפן, ופריקו יין מתחדש בכל שנה ואין האש מתחדש בכל שנה. תניא אמרו להם בית הלל לבית שמאי הרבה מאורות יש באש, כלומר שלהבת אדומה לבנה ירקרקת. וגרסי' תו התם אין מברכין על הנר ועל הבשמים של גוים ולא על הנר והבשמים של מתים, ולא על הנר ועל הבשמים שלפני עבודה זרה כלומר משום דאסור ליהנות מתשמישי ע"ז, ואף הנר הדולק לפניה אסור ליהנות לאורו. ואין מברכין על הנר עד שיאותו לאורו. וכמה אמר עולא כדי שיכיר בין איסר לפונדיון, ונהגו עכשיו כדי שיכיר בין הבשר לציפורן, וגרסינן בגמרא רב הוה מברך אדבי אדא דיילא, אביי הוה מברך אדבי גוריא בר חמא, רבא הוה מברך אדבי רב בר חבו. יש מי שכתב דשמעי' מהכא דלא יאותו ממש אלא כל שיכול להשתמש לאורו ואפי' יהיה רחוק הרבה, דהכי נמי במקום רחוק היו ואפי' הכי היו מברכין עליהן. ואינו נכון דכל הני דמברכי במקום רחוק סבירא להו דלא יאותו ממש, ורבא ואביי הכין סבירא להו, אבל אנן קימא לן כרבא וכדעולא דאמרי דבעי יאותו ממש ועוד דפשטא דמתני' הכין משמע מדקתני עד שיאותו לאורו. וכן פסק גאון ז"ל. ומתניתא דקתני היה מהלך חוץ לכרך וראה אור דמשמע אפי' ברחוק כגון שנדלק בבית גוים התם מיירי בשיכול להשתמש לאורה, וכן פי' הראב"ד ז"ל וגם הרשב"א ז"ל, וכן עקר.
טעם למה מעיינין בצפרנים כשמברך על האש, יש מי שאומר כדי שלא יברך ברכה לבטלה וידמה שנהנה מן האור כיון שיש באצבע שני מינין חלוקין דהינו בשר וצפורן. ויש מי שאומר שיש במדרש שאדם הראשון היה לבוש מצפורן קודם שיחטא ולאחר שחטא לא נשאר לו כי אם בראשי אצבעות וזכר לאדם הראשון אנו מעיינין בהם. ויש מי שאומר כי מפני שהם מאירות הרבה כשמנה שם להט הנר אנו מעיינין בהן. ויש מי שאומר לפי שהן סימן ברכה כיון שהן פרות ורבות וא"ת יעיין בשערות ראשו שג"כ הם פרים ורבים, אינו דומה לפי שהצפורנים הם במקום ראוי לעיין בלא טורח מה שאין כן בשערות ראשו. וזהו הנכון.
תנו רבנן אור ששבת מברכין עליו שלא שבת אין מברכין עליה, מאי לא שבת שלא שבת ממלאכת עבירה. אבל אור של חיה ושל חולה מברכין עליו, ואפי' הודלק בשבת דבהתר הודלק. ואפי' ביום הכפורים מברכין עליו שאין הפרש בין יום הכפורים למוצאי שבת אלא באור היוצא מן העצים ומן האבנים שבמוצאי שבת מברכין ובמוצאי יום הכפורים אין מברכין עליו. אבל באור שלא שבת ממלאכת עבירה אסור לברך לעולם כמו שכתבנו לעיל. תנו רבנן ישראל שהדליק מגוי מברכין עליו משום שכבר נסתלק עמוד שנעשה בו האיסור. וגוי שהדליק מישראל מברכין עליו ואע"ג שכבר נסתלק עמוד שנעשה בו האיסור, גזירה משום גוי ראשון ועמוד ראשון. תנו רבנן היה מהלך חוץ לכרך וראה אור, אם רוב אנשי הכרך גוים אינו מברך ואם רוב ישראל מברך. תני חדא אור של כבשן מברך עליו ותניא אידך אין מברכין עליו, לא קשיא, הא לכתחילה הא לבסוף. פי' לכתחלה הוא הלהב היוצא מן הכבשן תחלה והוא מעורב בעשן ואין מברכין עליו, לבסוף הוא הלהב היוצא אחר מכן שאין בו עשן והוא צלול. תנו רבנן גחלים לוחשות מברכין עליהם. אוממות אין מברכין עליהם, הכי דמי לוחשות אמר רב חסדא כל שאלו מכניס קיסם ביניהם ודולק. תני חדא אור של בית המדרש מברך עליו ותניא אין מברכין עליו, לא קשיא הא דאיכא אדם חשוב הא דליכא אדם חשוב, פי' איכא אדם חשוב אין מברכין עליו לפי שלא לאורה הדליקוה אלא לכבוד בעלמא. ואי ליכא אדם חשוב מברכין עליו לפי שלאורה הדליקוה. וכתבו בשם הרב ר' יונה ז"ל שהנרות של בית הכנסת אין מברכין עליהן כיון שדרכן להדליקן לכבוד, ואפי' נאמר שפעמים מדליקין אותן להאיר אפי' הכי נראה מן הגמרא שאם נעשה להאיר ונעשה לכבוד אין מברכין עליהן, ומפני זה נראה שיש בכל בית הכנסת נר מיוחד לברך עליו ברכת האור וכן ראוי לעשות. כתבו המפרשים ז"ל דנר שהיה דולק בעששית מברך עליה אע"פ שיש הפסק בינו ובינה, דכאותה שאמרו בשלהי פרק מי שמתו אמר [רבא] צואה בעששית מותר לקרות ק"ש כנגדה [ערוה בעששית אסור לקרות קריית שמע כנגדה], מאי טעמא צואה בכיסוי תליא מילתא והא מכסיא, ערוה ולא יראה בך ערות דבר כתיב והא מתחזיא, וכן כתב הרשב"א ז"ל.
וזהו סדר ההבדלה של מוצאי שבת, יין בשמים נר הבדלה. וכיצד מבדילין בליל מוצאי שבת ליום טוב, מברך תחילה על היין ואחר כך מקדש ואחר כך מברך על הנר ואחר כך מבדיל וחותם בהבדלה בין קודש לקודש ואחר כך מברך שהחיינו.
<h2>דף קד.</h2>
ותו מסקינן התם בפרק ערבי פסחים שצריך שיחתום בין קדושת שבת לקדושת יום טוב הבדלת כמו שכתבנו לעיל. וצריך שיכלול שלשה מיני הבדלות לא פחות, והן המבדיל בין קודש לחול בין אור לחושך בין ישראל לגוים בין יום השביעי לששת ימי המעשה, ולא יותר על שבע. וכן כתב הרב אלפסי ז"ל וכתב הרב ז"ל אבל בין יום השביעי לששת ימי המעשה לאו הבדלה היא דהא קאמרה בתחלת ברכה אלא משום שצריך שיאמר מעין החתימה סמוך לחתימה אמרי' לה ואינה בכלל המנין. ואמרי' נמי התם מחתם מאי חתים, כלומר בהבדלה של כל השנה, רב אמר בא"י מקדש ישראל ושמואל אמר המבדיל בין קודש לחול והלכתא כשמואל.
ובפרק ערבי פסחים מוכח דמבדילין במוצאי שבתות ובמוצאי ימים טובים ובמוצאי יום הכפורים ובמוצאי יום טוב לחולו של מועד ובמוצאי שבת ליום טוב, אבל לא במוצאי יום טוב לשבת. ותו אמרינן התם אמר רב תחליפא בר אבדימי אמר שמואל כל הברכות כולן צריך שיאמר מעין החתימה סמוך לחתימה ופום בדיתאי אמרי מעין פתיחתה סמוך לחתימתה, והלכתא כשמואל, הילכך יום טוב שחל להיות אחר השבת בעי למימר במקום יום השביעי שהוא אומר במוצאי שאר שבתות אומר בין קדושת שבת לקדושת יום טוב הבדלת לפי שהוא מעין חתימתה, שהוא חותם המבדיל בין קדש לקודש.
<h2>דף קד:</h2>
וכל אילו הברכות המתחילות בברוך ומסיימין כברכת המצות שאינם צריכה לסיום בברוך אלא מסיימות בברוך הרי הן כברכה הסמוכה לחבירתה, ואמרי' במסכת ברכות [מ"ו, ע"א] כל הברכות מתחילות בברוך ומסיימות בברוך חוץ מברכת הפירות וברכת המצות וברכה הסמוכה לחבירתה אין צריך לומר בה מלכות, לפיכך כל ברכות שמונה עשרה שאין מתחילות בברוך אלא מסיימות בברוך, אין אומרים מלך העולם וכן כל ברכה הסמוכה. רבי' אפרים.
<h2>דף קה.</h2>
ואסור לטעום כלום לכתחילה קודם שיקדש ואפילו מים, ומאי דאמרינן בפרק ערבי פסחים רבנן דבי רב אשי לא הוו קפדי אמיא, הני מילי קמי הבדלה אבל קמי קדושא אפי' שתית מים אסורים.
ירושלמי זכור את יום השבת לקדשו זכרהו על היין בכניסתו, כתי' הכא זכור, וכתיב התם זכרו כיין לבנון עד כאן. וכשם שמקדשין בלילי שבת כך מקדשין בלילי יום טוב, דגרסינן בפרק ערבי פסחים תניא לילי שבת ולילי יום טוב יש בהן קדושה על הכוס ויש בהן הזכרה בברכת המזון. ונוסח הקדוש של יום טוב אשר בחר בנו מכל עם ורוממנו מכל לשון וקדשנו במצוותיו ותתן לנו ה' אלקינו באהבה מועדים לשמחה וכו' וחותם בא"י מקדש ישראל והזמנים. ובראש השנה חותם ודברך אמת וקיים לעד בא"י מקדש ישראל ויום הזכרון, ואם חל להיות בשבת חותם מקדש השבת וישראל ויום הזכרון, כדרך שחותם בתפילה.
ובלילי ראש השנה ויום הכפורים מברך שהחיינו כדמוכח במסכת עירובין בפרק בכל מערבין דגרסינן התם אמר רבא כי הוינא בי רב הונא איבעיא לן מהוא לומר זמן בראש השנה וביום הכפורים, כיון דמזמן לזמן אתי אמרינן, או דילמא כיון דלא אקרי רגלים לא, לא הוה בידיה, כי אתא לבי רב יהודה אמר אנא אקרא חדתא אמינא זמן, אמר ליה רשות לא קא מבעיא לי כי קא מבעיא חובה מאי, ואסיקנא התם דאומר זמן בראש השנה וביום הכפורים, והוא הדין דאומרו בכל רגל ורגל, חוץ מיום טוב שביעי של פסח דגרסינן בפרק לולב וערבה אמר ר' יוחנן אומרים זמן בשמיני של חג ואין אומרים זמן בשביעי של פסח, והטעם לפי שכבר בירך על הזמן בתחילת הפסח, אבל שמיני של חג אומרים זמן לפי שהוא רגל בפני עצמו לעניין פז"ר קש"ב.
<h2>דף קה:</h2>
אין מקדשין על היין פגום, כלומר אם טעם מכוס של יין אין מקדשין עליו ואין מבדילין עליו ואין אומרים עליו ברכת המזון, כדמוכח בפרק ערבי פסחים גבי טעמו פגמו. וכן כתב הר"ם במז"ל זה לשונו כלי שהיה מלא יין אפילו מחזיק כמה רביעיות אם שתה ממנו מעט הרי זה פגום ופסול, ואין מקדש על השאר מפני שהוא כשיירי כוסות, ע"כ. והראב"ד ז"ל כתב דדוקא אם שתה מן הכוס עצמו, ונכון הוא. וכתב הרב ר' שמואל ז"ל מיהו אם אין לו אלא פגום מקדש עליו.
<h2>דף קו.</h2>
גרסינן במסכת ברכות בפרק תפלת השחר אמר שמואל מתפלל אדם של שבת בערב שבת, וגם מקדש אדם מבעוד יום על הכוס אע"פ שלא נכנס עדיין שבת. וכתב רבי' האי גאון ז"ל שבקדוש זה מותר לאכול בשבת ואין צריך להמתין עד שתחשך, וכן כתב אחריו רבי אברהם בר דוד ז"ל אבל יש מן הגאונים ז"ל שכתבו שאין אומרים לא קדוש ולא הבדלה עד הערב ואין להם ראיה על זה ואינו נכון. וגרסי' תו התם מתפלל אדם של מוצאי שבת בשבת ומבדיל על הכוס מבעוד יום. אבל אסור לעשות מלאכה עד שתחשך. ומיהו כתב הרשב"א ז"ל שבהבדלה זאת מותר לעשות מלאכה בערב. ולא יברך על האש עד הלילה וכן כתב השר של קוצי ז"ל.
גרסינן במסכת פסחים בפרק ערבי פסחים תנו רבנן זכור את יום השבת לקדשו, זכרהו על היין בכניסתו, אין לי אלא בלילה, ביום מנין, תלמוד לומר זכור את יום השבת, ושאילנא בגמרא ביומא מאי מברך, אמר רב יהודה בורא פרי הגפן, וכן הלכתא. והתם קורא לבורא פרי הגפן קדושא רבא, לפי שהוא ראשון לכל הברכות של ברכת הנהנין. וכתב הר"ם במז"ל וכן ביום טוב מקדש קדושא רבא כדרך שמברך בשבת.
כתוב בספר התשב"ץ שרבינו מאיר מרוטנבורק ז"ל היה מונע מלומר קדוש בסעודה שלישית, ומביא ראיה מיהא דאמרינן בפרק ערבי פסחים אין לי אלא בלילה ביום מנין תלמוד לומר את יום, והתם משוה היום ללילה, מה בלילה אינו צריך לברך כי אם פעם אחת אף ביום אינו צריך לברך כי אם פעם אחת. אבל יש מי שאומר שצריך קדוש אפילו בסעודה שלישית, וכן ראיתי לר"ם במז"ל בפי'.
ומכל מקום אע"פ שיכול להבדיל עד יום רביעי אמרינן בפרק ערבי פסחים אמר ר' יעקב אבל לא על האור מפני שבמוצאי שבת נבראת, כמוזכר בפרק מקום שנהגו [נ"ד ע"א]. ואסיקנא בפרק ערבי פסחים שאבוקה להבדלה מצוה מן המובחר. והוא הדין נראה שאין מברכין על הבשמים משום שאין בחול נפש יתירה וזה פשוט.
<h2>דף קו:</h2>
גרסינן התם בפרק ערבי פסחים אמר רב ברונא אמר רב נטל ידיו ולא יקדש, אמר להו רב יצחק בר שמואל בר מרתא אכתי לא נח נפשיה דרב ושכחינן לשמעתיה, זמנין סגיאין הוה קאימנא קמיה דרב זמנין דהוה חביבא ליה ריפתא מקדש אריפתא, זמנין דהוה חביבא ליה חמרא מקדש אחמרא, ופירש רבינו שמואל ז"ל שהטעם הוא משום הסח הדעת דלקדוש אין צריך נטילת ידים, הילכך אם נטל ידיו כדי לאכול וקדש קודם שיאכל צריך ליטול ידיו פעם אחרת משום דהוי הסח הדעת בין הנטילה לאכילה, הילכך לא יקדש כדי שלא יפסול הנטילה ראשונה, והדר אמר ר' יצחק דחזא לרב דזמנין סגיאין חביבא ליה ריפתא ומקדש אריפתא, כלומר כשהיה רעב, אלמא דלא בעי נטילה אחריתי. והרב בעל המאור ז"ל פירש דכיון שאין נטילת ידים אלא לסעודה זה כשנטל ידיו בודאי לאכל נטל, וא"כ הוה ליה כמי שטעם, ולפיכך אינו יכול לקדש ורב אזל לטעמיה דאמר טעם לא יקדש אבל אחרים מקדשין לו, ודחי רב יצחק דכיון דאפשר לו לקדש על הפת ואם הוא מקדש על הפת צריך נטילת ידים, וא"כ הנטילה הראשונה לא הוי לאכילה אלא לקדוש אלמא דלפעמים צריך נטילת ידים לקדוש, הילכך קיימא לן דאם נטל ידיו יקדש, וכל שכן אנן דקיימא לן טעם מקדש פי' אפילו שכח והתחיל לאכול יכול לקדש, אם כן צריך נטילת ידים קודם הקדוש דאין הנטילה בשביל הקדוש אלא בשביל הסעודה אבל ראיתי מי שכתב דלכתחילה צריך שיקדש ואחר כך נוטל ידיו. וכן כתב הר"ם במז"ל זה לשונו מנהג פשוט בכל ישראל לקרות בתחילה פרשת ויכולו השמים, ואחר כך מברך על היין, ואחר כך מקדש ושותה מלא לוגמיו, ומשקה לכל בני החבורה ואחר כך נוטל ידיו ומברך המוציא ואוכל עד כאן. וכמדומה אם שאפי' בסעודה שניה של שחרית אומר הרב ז"ל שיקדש בתחילה קדושא רבה והדר נוטל ידיו וגם לדעתו אסור לטעום כלום קודם שיקדש קדוש שני.
וקודם שיקדש על הכוס צריך שיטול ידו אחת דגרסי' בפרק כיצד מברכין כיצד סדר הסבה אורחין נכנסין ויושבין בקתדראות הביאו להם יין כל אחד נוטל ידו אחת, שמעי' מהכא דכל הנוטל משקין לשתות צריך שיטול ידו אחת. וא"ת הא קימא לן בפרק ערבי פסחים נטל ידיו לא יקדש יש לומר (דהיינו) דהני מילי שתי ידיו אבל ידו אחת מותר ועוד דמסקנא דהתם דאפי' נטל יקדש הילכך אפי' נטל בדיעבד שתי ידיו יקדש. ואם תאמר והא אמרי' הנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח, יש לומר דהתם מיירי בפירות נגובין כגון שקדים ואגוזים, אבל בפירות לחים או במשקין נוטל ידיו כמו שאמרנו.
[מי] שנטל ידיו מתחלה והתנה בעצמו שיעלו לו לקדוש ולאכילה כתבו המפרשים ז"ל דדי לו בנטילה זו ואינו צריך לחזור וליטול ידיו פעם אחרת, אבל מכל מקום צריך שיכוין מתחלה שיעלו לו לאכילה ג"כ, ואע"ג דקימא לן בפרקא קמא דחולין דחולין לא בעו כונה הני מילי לנגיעה אבל לאכילה בעינן כונה, והראיה מדאמרי' במסכת ידים נתכון נותן ולא נתכון נוטל נתכון נוטל ולא נתכון נותן יצא, אלמא משמע דבעינן כוונת נותן או נוטל מיהא, וכן דעת הר"ם במז"ל.
ואי קשיא לך קדוש היום דבפרק אין עומדין משמע שהוא מתקנת אנשי כנסת הגדולה, דגרסינן התם אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן אנשי כנסת הגדולה תקנו להם לישראל ברכות ותפלות קדושות והבדלות, ובפרק מי שמתו מוטל משמע דהוי מדאורייתא, תירץ הרשב"א ז"ל בתשובה דעיקר הקדוש דאורייתא הוא כדמוכח בפרק מי שמתו, אבל נוסח הקדוש הוא מתקנת אנשי כנסת הגדולה, דהא ברכת המזון דאורייתא היא דכתיב ואכלת ושבעת וברכת, אבל נוסח הברכות ושעתן הוא מתקנת אנשי כנסת הגדולה, ומה שאמרו זכרהו על היין מדבריהם קאמר, ותדע לך דהא אמרינן בגמ' בפרק ערבי פסחים זמנין דחביבא ליה ריפתא מקדש אריפתא, ואלו היה הזכירה ביין מדאורייתא היכי מבטל לה משום חביבותא. ועוד דהא קיימא לן דנר ביתו עדיף מקדוש היין, הילכך נוסח הברכות ושעתן מדרבנן הן.
ומדרב שמעי' שמקדשין על הפת, וכן כתב הר"ם במז"ל זה לשונו: היה מתאוה לפת יותר מן היין או שלא היה לו יין הרי זה נוטל ידיו תחלה ומברך המוציא ומקדש ואחר כך בוצע ואוכל, ואין מבדילין על הפת אלא על הכוס. מי שנתכוין לקדש על היין בלילי שבת ושכח ונטל ידיו קודם שיקדש הרי זה מקדש על הפת ואינו מקדש על היין אחר שנטל ידיו לסעודה, עד כאן. ועוד כתב הר"ם במז"ל בלילי יום טוב מקדש על היין ואם אין לו יין או שהיה מתאוה לפת מקדש על הפת וזה נוסח הקדוש של פת ויכולו וברכת המוציא וקדוש היום. וכשיברך ברכת המוציא לא יכרוך הככר עד שיסיים כל הקדוש, וכל שכן שלא יאכל עד שיסיים כל הקדוש, כמו שאינו שותה כשמברך ברכת היין בשבעה ברכות או בכמה מקומות עד שמסיים כל הסדר. אבל רת"ם ז"ל כתב שאין מקדשין על הפת, והביא ראיה מדאמרינן בירושלמי במסכת ברכות אמר ר' זעירא מדברי שניהם למדנו מבדילין בלא יין ואין מקדשין בלא יין אמר ר' יוסי ב"ר בון נהיגין תמן מקום שאין יין, שליח צבור עובר לפני התיבה ואומר ברכה אחת מעין שבע וחותם מקדש ישראל ויום השבת, ואי סלקא דעתך דמקדשין על הפת למה הוא למעבד הכי, יקדשו על הפת. ועוד הביא ראיה מדאמימר דבת טוות בהבדלה, כל שכן בקדוש החמור, והא דאמרי' דרב זימנין סגיאין דחביבא ליה ריפתא מקדש אריפתא, פירשה הוא ז"ל דחביבא ליה (חמרא) [ריפתא מקדש אריפתא] רוצה לומר סמוך לריפתא כלומר שהיה נוטל ידיו והיה מקדש על היין ומיד היה אוכל, כמו שאנו עושים עכשיו, וזמנין דחביבא ליה חמרא מקדש אחמרא, פי' פעמים שלא היה רוצה לאכל מיד אלא לשתות, אז לא היה נוטל ידיו אלא מקדש בלבד בלא אכילה, ולאחר שעה אוכל משום דסבירא ליה דיש קדוש שלא במקום סעודה, ורחוק הוא.
גרסינן במסכת שבועות בפרק שלישי נשים חייבות בקידוש היום דבר תורה שנאמר זכור ושמור את שישנו בשמירה ישנו בזכירה. והני נשי כיון דאיתנהו בשמירה איתנהו בזכירה.
<h2>דף קז.</h2>
תו מסקינן התם בפרק ערבי פסחים דמי שלא קדש בלילה בין בשוגג בין במזיד מקדש והולך כל היום כולו. והמקדש צריך שיטעום מלא לוגמיו, דגרסינן התם אם טעם מלא לוגמיו יצא ואם לאו לא יצא.
והיכא שאירע תשעה באב להיות בשבת או באחד בשבת כתב הרב בעל הלכות גדולות ז"ל והשתא דקיימא לן מתפלל אדם של מוצאי שבת בשבת ואומר הבדלה על הכוס, היכא דאיקלע תשעה באב בחד בשבא דמתבעי ליה לאפסוקי ממיכל וממשתי מבעוד יום דשבתא, מהו לאבדולי, כיון דאמר מר בשאר שבתות מתפלל אדם של מוצאי שבת בשבת ואומר הבדלה על הכוס הכא נמי אומר הבדלה על הכוס מבעוד יום, או דלמא כיון דאלו מבדיל קבליה לתשעה באב עליה כדרב דאמר בדילנא, ואיחייב ליה בעינוי דשוייה חול דאמר בין קודש לחול ואיתסר ליה בשתיה, דהא אמרינן גבי יום הכפורים ליקדש על הכוס ולימא זמן ולשתייה, כיון דקבלה איתסר ליה עילויה, הילכך לתרח עד דנפיק חד בשבא ומבדיל כד שארי בתעניתיה מקומי דליטעים ואע"ג דאמר מר מבדיל והולך לו כל היום כולו, דמשמע כל היום כולו אין טפי לא, הני מילי היכא דהוה שרי ליה למיכל אבל הכא דהוה אסור למיכל בחד בשבא מבדיל לאורתא דתרין בשבא. וכן שליחא דציבורא מבדיל בבי כנישתא, אבל על נורא לא לברך. וכתב הר"ם ב"ן ז"ל זה לשונו, ואנן לעניות דעתין לא חזינן לה להך סברא, דכיון דלא חזי לאבדולי אלא מוצאי שבת ויומו כי אסור למיכל בהני מאי טעמא ליבדיל מכאן ואילך, ואדרבא איפכא מסתברא דכי אסיר למיכל באפוקי שבתא ולא חזו לאבדולי בחד בשבא לא מבדיל בתרי בשבא, דהא לא חזי בשעתיה לאבדולי, וטפי בטפי איכא למימר, דאפי' למאן דאמר מבדיל והולך כל השבת כלה, הני מילי היכא דבמוצאי שבת חזי לאבדולי, אבל היכא דבמוצאי שבת לא חזי לאבדולי לא מבדיל עד רביעי בשבת, דכולהו תשלומין דראשון הוא, וכיון דבזמנה לא חזי להבדלה לא מבדיל בלא זמניה, משל כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו וכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו, ומכל מקום למאן דאמר מבדיל והולך כל היום כולו משום דכולי יומא כלילה של מוצאי שבת הוא, מילתא מחוורתא היא דכי נמי אסיר למיכל ולמישתי במוצאי שבת לא מבדיל מכאן ואילך, דליכא הבדלה אלא במוצאי שבת דהוא לילה ויום. וכיון שראינו לרבינו הגדול ז"ל שמסכים לפסוק הלכה מבדיל והולך כל היום כולו, אין לנו הבדלה על הכוס בתשעה באב שחל להיות באחד בשבת. ואיכא מאן דאמר מבדיל על הכוס ומטעים ליה לינוקא, ואע"ג דגבי זמן דיום הכפורים קאמרי לית הלכתא כרב אחא בר יעקב משום דאתי למסרך, התם משום דיום הכפורים אסור כרת חששו ועוד דקאתי בכל יום הכפורים, אבל בתשעה באב אסורא דרבנן ולא דחינן סדר הבדלות דלית להו תקנתא בלא כוס משום גזירה, דבדרבנן לא גזרינן, ועוד דכיון דלא אתי בכל שתא לא אתי למסרך. ולאו מלתא היא דהתם אמרי' לענין מזריע כשותא בכרמא וליתן לתינוק ישראל אתי למסרך כדאי' בפר' נוטל, ואע"ג דלאו אסור כרת ולא שכיח טפי, והיא היא פרכיה דרב אחא בר יעקב, דאיהו אקשיה וליתן לתינוק ישראל, ומינה קאמרי' ביום הכיפורים לית הילכתא כרב אחא בר יעקב משום דאתי למסרך. וכן פר"ח ז"ל במס' עירובין ש"מ דאפי' באיסורי דרבנן ולא קביעי נמי אמרי' דחיישי לסרכא ומסתברא דבמוצאי שבת שחל להיות תשעה באב לא תקינו הבדלה על הכוס, תדע שהרי אמרו בתחלה קבעוה בתפלה, העשירו קבעוה על הכוס חזרו והענו קבעוה בתפלה, ובתשעה באב שחל להיות במוצאי שבת כל ישראל עניים מרודים הם, וכפי האי שעתא לא תקינו הבדלה על הכוס כלל, ולא אמרי' המבדיל בתפלה צריך שיבדיל על הכוס אלא בשעה שיש כוס, אבל בשעה שאין כוס בעולם אין צריך להבדיל, אלו הן דברי הר"ם ב"ן ז"ל.
וכתב הרב ר' יום טוב אלשבילי ז"ל זה לשונו במוצאי שבת אסור לטעום חוץ מן המים עד שיבדיל על היין, ואם אין לו יין אינו מבדיל על הפת. ואסור לאכול כל יום ראשון עד שיבדיל שמא יביאו לו יין. כל אותו היום אוכל בלא הבדלה ואינו מבדיל על הפת, אלא יוצא בהבדלה של תפילה, ואם לא הבדיל בתפילה ואין לו יין להבדיל חוזר ומתפלל בהבדלה ואוכל, עד כאן. וכן ראיתי שכתב הראב"ד ז"ל דמאי דאמרינן בפרק ערבי פסחים דאמימר לן בתעניתו במוצאי שבת כשלא היה לו יין, יש לומר דאמימר יודע היה שלמחר יהיה לו יין ועל כן לא רצה לאכול. וכתב רבינו יצחק הידוע בעל התוספות ז"ל שהוא אסור לטעום כלום במוצאי שבת קודם שיבדיל בביתו נמי ביום דאסור לטעום כלל עד שיבדיל. וכן ראיתי לרב אלפסי ז"ל שכתב כדבריו.
ואמרינן בפרק ערבי פסחים גבי שכר שנקרא חמר מדינה שמע מינה תלת, שמע מינה אסור לאדם שיטעום כלום קודם שיבדיל, ושמע מינה מי שלא הבדיל במוצאי שבת מבדיל והולך כל היום כולו. ומה שאמרו אסור לטעום קודם שיבדיל, הני מילי יין אבל מים מותר כדמוכח בפרק ערבי פסחים גבי רבנן דבי רב אשי דלא הוו קפדי אמיא. והא דאמרינן מבדיל והולך כל היום כולו כך כתב הרב אלפסי ז"ל אבל ברוב הספרים גורסים במילתיה דרבא מבדיל והולך כל השבת כולה. וכן נמי במאמרא דבני ר' חייא מי שלא הבדיל במוצאי שבת מבדיל והולך כל השבת כולה, ואמרינן עלה עד כמה, ומשני ר' זירא עד רביעית בשבת, וכן דעת הר"ם במז"ל. ואמרינן בסוף פרק מי שאחזו יתיב ר' זירא קמיה דרב אסי ואמרי לה רב אסי קמי דר' יוחנן ויתיב וקאמר לענין גיטין חד תרי ותלתא בתר שבתא ארבעה וחמשה ומעלי דקמי שבתא כלומר דמרביעית ואילך מתחשב משבת הבאה.
גרסינן בפרק ערבי פסחים תנו רבנן אין מקדשין אלא על היין ואין מברכין אלא על היין וכו', והוא הדין בהבדלה שאין מבדילין אלא על היין, והראיה מדאמרינן במסכת ברכות בפרק אין עומדין גבי הבדלה קבעוה בתפילה העשירו קבעוה על הכוס חזרו והענו קבעוה בתפילה, אלמא שאין מבדילין אלא ביין, ועוד ראיה מדאמרינן בפרק ערבי פסחים אמימר איקלע לבי רב אשי ולא הוה להו חמרא לאבדוליה ובת טוות, פי' לן בתענית, ואי הוה יכול להבדיל אריפתא אמאי הוה ליה ללון בתעניתו. אבל יש מן הגאונים ז"ל שכתבו שמבדילין על הפת כדין קידושא דבי שמשי, וכן סברי מר רב יוסף בר אבא ומר רב צדוק ראשי ישיבות ז"ל, ומביאין ראיה מדאמרינן בירושלמי מדברי שניהם נלמוד מבדילין בלא יין ואין מקדשין אלא ביין, שמע מינה דקדוש חמור מהבדלה. וההיא דאמימר אינה ראיה דאיפשר שעשה כן מדרך חסידות אבל מן הדין לעולם אימא לך דמבדילין על הפת, ועוד ראיה ממתניתין דפרק אלו דברים בית שמאי אומרין נר ומזון בשמים והבדלה ובית הלל אומרים נר ובשמים מזון והבדלה, ומפרשי דהאי דקתני במתניתא מזון ברכת המוציא היא, ושמע ליה מהא מתניתא דמבדילין על הפת ומוקי לה למתניתין במוצאי שבת ליום טוב, דכיון דאבעי למימר קדושא על הפת משלשל להבדלה אבתרא ואצטריכו להו לאוקמי הכין משום דקשיא להו הא דאמימר שהבאתי למעלה ומתרצי דהתם מיירי בשאר ימות השנה והכא מיירי במוצאי שבת ליום טוב. וכתב רבינו אלפסי גאון ז"ל דלא אשכחן הבדלה על הפת, והאי דקתני במתניתין נר ומזון בשמים והבדלה לאו אברכת המוציא קאי דשמעת מינה דמבדילין על הפת, אלא אברכת המזון קאי דהיא שלש ברכות, פירוש לפירושו אלא אברכת המזון קאי, כגון שהתחיל לאכול במוצאי שבת קודם שהחשיך ואחר שהחשיך גמר סעודתו, ויש לו לברך ברכת המזון והבדלה, ואין לו אלא כוס אחד, כלומר שאין לו שעור שני כוסות, שאם היה לו שיעור שני כוסות היה מבדיל על האחד והשיעור השני היה מניח לברכת המזון, אבל השתא שאין לו אלא שעור אחד אם יבדיל בו ויטעום ממנו לא ישאר לו שיעור לברכת המזון, ואנן סבירא לן דברכת המזון טעונה כוס, כיצד יעשה יניח אותו עד שיגמור סעודתו ויברך עליו הבדלה וברכת המזון, דאע"ג דאמרינן אסור לאדם שיטעום קודם שיבדיל, הני מילי למי שלא התחיל מבעוד יום, אבל מי שהתחיל מבעוד יום דברשות עבד לא מפסיק, והכי קבעינן בפסחים ואפילו לפרוס מפה לא מצרכינן ליה, עד כאן לשון רבי' יהונתן הכהן ז"ל, ובית הלל סברי נר ובשמים מזון והבדלה. עוד כתב הרב אלפסי ז"ל דבהדיא קתני בתוספתא אמר ר' יהודה לא נחלקו בית שמאי ובית הלל אינה בברכת המוציא כלל אלא בברכת המזון, הילכך אין מבדילין אלא על היין. וכן פסק הר"ם במז"ל וכן דעת האחרונים ז"ל וכן עיקר.
ואמרינן התם תנו רבנן אין מקדשין אלא על היין [ואין מברכין אלא על היין] ואקשינן אטו אמיא ואשיכרא לא מברכינן שהכל, ופריק אלא אמר אביי הכי קתני אין אומרים הבא כוס של ברכה לברך אלא על היין, ולא אמרן אלא דלא קבע עלויא אבל קבע עלויא לית לן בה. שמעינן מהכא דאי קבע איניש סעודתו על המים דמברך ברכת המזון על כוס המים, וכן אמר לי מורי הרב נ"ר. אבל לאותן שגורסין אין אומרים הבא כוס של ברכה אלא על היין אבל אשכרא לא, אין מברכין ברכת המזון במים ואפילו קבע סעודתו עליהן משום דבגמרא אינו מזכיר אלא שכרא לחוד.
ואין מקדשין אלא ביין הראוי לנסך על גבי המזבח, ולפי' כתב הר"ם במז"ל דיין שנתערב בו מעט דבש או שאור אפילו כטפת חרדל בחבית גדולה פסול לקדוש, אבל יש מי שאומר שמותר לקדש עליו שלא אמרו שיין שפסול לגבי המזבח פסול לקדוש אלא למעוטי יין שריחו רע או מגולה אבל זה אע"פ שנפל שם מעט דבש או מעט שאור לא אכפת לן, וכך דעת הרב בעל הלכות גדולות. והכין איתא בירושלמי דפרק ערבי פסחים דשאיל מהו לצאת ביין קונדיטון ופריק יוצאין בו, ופי' קונדיטון בלשון יון קורין ליין שמשימין בו פלפלין ומיני בשמים קונדיטון. וכן כתב הראב"ד ז"ל.
ואמרינן נמי התם שמרים שנתן בהן שלשה כלים של מים והוציא שלשה אינו קרוי יין, ואע"פ שיש בו טעם יין אינו אלא קיוהא בעלמא אבל אם הכניס שלשה והוציא ארבעה כשר לקידוש היום. ומורי הרב נ"ר כתב בשם המפרשים ז"ל דאין דברים אלו אמורים אלא בימיהם שהיו דורכים בגתות ויוצא מהם כל הלחלוחית, אבל עכשיו שנהגו לדרוך ברגל ואי אפשר שלא ישארו שם גרעינים שלמים לעולם יש בהן טעם יין, וזה נכון, אבל ראיתי שכתבו בשם הרב ר' יונה ז"ל להפך דדוקא בימיהם שהיה היין חזק מאד מאד כדמוכח בפרק המוכר פירות, אבל בזמן הזה שהיין חלוש הרבה אפילו הכניס שלשה והוציא ארבעה פסול לקדוש היום עד שיהיה לו טעם יין גמור וחזק.
וגרסינן בבבא בתרא בפרק המוכר פירות אמר מר זוטרא בר טוביה אמר רב אין אומרין קדוש היום אלא על היין הראוי לנסך על גבי המזבח, לאפוקי שריחו רע ולאפוקי מגולה ואע"ג דעברי' במסננת אפילו הכי הקריבהו נא לפחתך וגו'. אבל יין מגיתו מקדשין עליו דתניא ר' חייא יין מגתו לא יביא ואם הביא כשר, וכיון דאם הביא כשר אנן אפילו לכתחילה מקדשינן עליה, דאמר רבא סוחט אדם אשכול של ענבים ואומר עליו קדוש היום. ויין של מרתף פי' יין שנמכר במרתף ולא נבדק עדיין טעמו, ולא ידעינן אם הוא יין קוסס, כדתנן התם מרתף של יין מקבל עליו עשר קוססות למאה. ויין של צימוקים לא יביא ואם הביא כשר וכיון דאם הביא כשר מברכינן עליו קדוש היום. וכתב הרב אלפסי ז"ל בשם הגאונים ז"ל דוקא כשיהיו הצמוקים לחים דאם עוצרין אותן שיצא מהן לחלוחית, אבל אם הם יבשים פסול לקדוש.
ויין שיש בו טעם יין אע"פ שריחו חומץ כשר לקדוש היום דקיימא לן כר' יוחנן דאמר ריחיה חלא וטעמיה חמרא, חמרא. וכן סבירא ליה לרבא בפרק המוכר פירות.
וכתב רש"י ז"ל בתשובה (של) על יין מבושל ויין קונדיטון מקדשין עליו, וכן כתב מר צמח גאון, ורבינו יצחק הזקן ורבינו יעקב ז"ל וראייתם מדאמרי' במסכת תרומות אין מבשלין יין של תרומה מפני שממעיטו, ר' יהודה מתיר מפני שמשביחו. ואי קשיא לך הא דאמרי' במסכת תרומות מן המבושל על שאינו מבושל, יש לומר דטעמא דהתם מפני שממעיטו משותיו.
ותו גרסינן בפרק המוכר פירות דיין כושי פי' שחור ויין בוריק פי' לבן ויין הלסטון פי' יין מתוק וחלוש הרבה כולהו כשרין לניסוך היין, וכל שכן לקדוש. ובפי' הלכתא זו הארכתי לעיל בס"ד.
<h2>דף קח:</h2>
ואם שתאן בבת אחת אמר רבא ידי יין יצא ידי ארבע כוסות לא יצא וצריך לחזור ולברך בשלש כוסות.
ואמרי' התם בפרק ערבי פסחים שצריך לשתות מכל אחד ואחד רביעית הלוג בין נשים בין אנשים. אמר ר' יהושע בן לוי נשים חייבות בארבע כוסות שאף הן היו באותו הנס.
וחייב אדם לקדש ביין אדום כדאמרי' בפרק המוכר פירות חיוורין מהו לבן מהו אמר ליה אל תרא יין כי יתאדם, כלומר לא תראה היין כשיהיה אדום כדי שלא תשתכר, אלמא דיין אדום הוא הנקרא יין. וכן אמרי' בפרק ערבי פסחים ארבעה [כוסות] הללו צריך שיהיה בהן כדי רביעית יין אחד חי ואחד מזוג ואחד חדש ואחד ישן, ר' יהודה אומר עד שיהיה בו טעם יין ומראה יין, אמר רבא מאי טעמיה דר' יהודה דכתי' אל תרא יין כי יתאדם, וכיון דפריש רבא טעמיה דר' יהודה אלמא דסבירא ליה דהלכה כר' יהודה דאמר דבעינן טעם יין ומראה יין, וקיימא לן כוותיה דרבא דהוא בתרא. וכתב הר"ם בן ז"ל דאפילו קדש בדיעבד ביין לבן לא יצא ידי חובתו וחוזר ומקדש. וקשיא לי טובא דהא גרסי' בפרק המוכר פירות דיין כושי כלומר שחור, ויין בוריק פי' לבן בלשון ברק ברקאי, וכן פי' ר' שמואל ז"ל, שכשרין לניסוך היין וכל שכן לקדוש, אלמא שביין שחור ולבן מקדשין, על כן נראה לי דהכי פי' דבוריק אינו לבן ממש אלא אדום צהוב כעין השמש בזריחתו שהוא אדום מעורב בלובן, וזהו (כ)לשון בוריק מלשון ברק ברקאי שהוא במסכת יומא בריש פרק אמר להם הממונה שפירושו הזריח השמש והוי שעה לשחוט תמיד של שחר, הילכך ביין בוריק אומרין עליו קדוש היום לפי שאינו לבן גמור אלא צהוב כעין השמש בזריחתו, ותמה אני על הרב ז"ל שפי' שהוא לבן מלשון ברק ברקאי שר"ל לבן, וכבודו במקומו מונח, שאדרבה הראיה עצמה היא להפך שהשמש בזריחתו אינו לבן אלא אדום. ונראה לי ראיה מדגרסי' במסכת בבא בתרא בפרק המוכר את הספינה שמע מינה האי שמשא סומקתי היא, דקא חזינן לה דסמקא בצפרא ובפניא והאי דחזינן לה דחורא בפלגא דיומא אנן הוא דלא בריא נהורין למחזייה. ואותיבו עלה וסלקא בתיובתא, ואמרינן התם ולמאי דאותבינן מעיקרא הא קא חזינן דסמקא בצפרא ובפניא, ופריק בצפרא קא חלפא אפתחא דגן עדן, פי' ומאודם הורדים הוא מתאדם, בפניא קא חלפא אפתחא דגהינם. מכל מקום למדנו מכאן שהשמש בזריחתו שהוא אדום ולא לבן. וג"כ יין כושי אינו שחור גמור כמו שפי' הרב ז"ל, אלא שחור כעין אדום, שהוא היין של גפנים הגדלים בגנות ופרדסים שמשקין אותן תמיד ולעולם יינן הוא שחור כעין אדום כגון יין פריל בלע"ז שלנו, ועכשיו נתתי שלום בין שתי הגרסאות שאין מקדשין אלא ביין אדום ולא ביין לבן גמור ולא ביין שחור גמור, ומקדשין ביין בוריק וביין כושי. וכמדומה אני שהרב ז"ל נשמר מקושייתו זאת גבי ההיא דבעי דחמר חיוריין מהו, ופי' הוא ז"ל לנסכים ואית דמפרשי לקידוש ולא נהירא, חיורין נראה בעיני דהוא יין בוריק דתניא לעיל לא יביא ואם הביא כשר, ע"כ. וזה אינו כמו שכתבתי, כנ"ל. אבל אם מנהג המקום הוא שאין שותין ברוב אלא יין לבן כתבו המפרשים ז"ל דמקדש עליו, כמו שאמרו ז"ל בשכר בפרק ערבי פסחים שאם אין דרך בני העיר לשתות אלא שכר שכשרין בין לקידוש בין להבדלה משום שהוא חמר מדינה. אבל הרב בעל הלכות גדולות ז"ל כתב היכא דלא שכיח חמרא כלל ושכרא הוא חמר מדינה מבדיל אשכרא, וכתב השר של קוצי ז"ל שכיון שלא הזכיר קדוש משמע שאין מקדשין על השכר אפילו במקום שהוא חמר מדינה, וכן דעת הר"ם במז"ל ורבותינו הצרפתיים ז"ל.
<h2>דף קיד.</h2>
ואם חל ליל ראשון של פסח בשבת אומר ויכולו ובורא פרי הגפן וקדוש, ומזכיר את יום המנוח הזה ואת יום חג המצות הזה, וחותם מקדש השבת וישראל והזמנים ושהחיינו. וכתב מורי הרב נ"ר שאין אומרי' שעשה ניסים לפי שעתיד להזכירו בברכת אשר גאלנו. וכתבו המפרשים ז"ל שאם חל ליל ראשון של פסח בשבת שאין קורין את ההגדה ביחיד גזרה שמא יטה את הנר, וכתבו שאם יודע ההגדה היטב שמותר לקוראה אפי' ביחיד שהתירו חכמים ז"ל בפרק קמא דשבת לסדר ראשי פרשיות. ואין מקדשין בבית הכנסת לפי שאין עני בישראל שאין לו ארבע כוסות כדאמרי' לא יפחתו מארבע כוסות של יין. ומי שאינו שותה יין כל ימות השנה מפני שמזיקו כתב הרב ר' שלמה בן אדרת ז"ל בתשובה מסתברא שכל מי שיש לו יין צריך לדחוק עצמו, וכדעבד ר' יהודה ב"ר אלעאי דלא הוה שתי חמרא ושתי ארבע כסי, ואמר חוגרני סידעאי מפסחא ועד עצרתא כדאיתא בירושלמי בנדרים. וכדר' יונה דגרסי' בירושלמי ר' יונה שתי ארבע כסי בלילי פסחא וחזיק רישיה עד עצרת, כלומר שהיה חש בראשו מחוזק היין עד העצרת, ר' יודה בר' אלעאי שתי ארבע כסי דלילי פסחא וחזק רישיה עד חגא, ואע"פ שמי שאין לו יין עושה סדרו על הפת אין דנין אפשר משאי אפשר, ועוד הא אפשר בקונדיטון וביין מבושל כדאיתא בירושלמי דפרק ערבי פסחים, עד כאן דברי הרב ז"ל.
וצריך כל אחד ואחד שיטלו ידיהן ואין אחד מהן יוצא בברכת חבירו ואפי' מברך הגדול שבהן בקול רם לפי שבנטילת ידים לא מהניא הסבה, דלא אמרי' הסבו אחד מברך לכולן אלא במידי דראוי לאכילה או לשתיה אבל בנטילת ידים לא, וקשיא לי מיהא דאמרי' בתוספתא דברכות עשרה שעשו מצוה אחת אחד מברך לכולן, וא"כ מאי שנא הכא דאמרי' דכל אחד מברך לעצמו, יש לי לתרץ דהתם מיירי בשאר מצות שדי להם בברכה אחת כיון שכולן עונין אמן אבל הכא היאך יוכל אחד מהם לטהר ידי חבירו בברכה שהוא מברך, כך נראה לי.
אבל ברכת היין או ברכת מצה ומרור או שאר ירקות אחד מברך לכולן, ואע"ג דקימא לן דאין זמון לפירות הני מילי בברכה אחרונה אבל בברכה ראשונה אחד מוציא לכולן בכל מדי דאכילה וכן דעת הרשב"א ז"ל וכן כתבו בתוספות, ומביאין ראייה מדאמרי' בפרק כיצד מברכין הנהו תרי תלמידי דהוו יתבי קמיה דבר קפרא הביאו לפניהם כרוב ודורמסקנין ופרגיות פי' דורמסקנין פרונ"ש בלע"ז ופרגיות פירדיכש בלע"ז, נתן בר קפרא רשות לברך לאחד מהן, אלמא דברכה ראשונה של פירות אחד מברך לכולן. ושאלו חכמי לוניל ז"ל לרבי יצחק ב"ר אברהם ז"ל דכיון דקימא לן בפרק כיצד מברכין מעשה ברבן גמליאל וזקנים שהיו מסובין ביריחו והביאו לפניהם כותבות ואכלום, ונתן רבן גמליאל רשות לר' עקיבא לברך, כלומר לאחריהם, קפץ ר' עקיבא ובירך ברכה אחת מעין שלש, כלומר לפטור את כולם, והא קיימא לן דאין זמון לפירות, והשיב ז"ל דרבן גמליאל כשנתן רשות לר' עקיבא לברך סבר ליה כותיה דיליה דאמר יש זמון לפירות כדמוכח שמעתתא, אבל ר' עקיבא כשבירך לא בירך להוציא את כולן אלא להוציא את עצמו בלבד. וכן ראיתי שכתב כן הרשב"א ז"ל התם בברכות.
<h2>דף קיד:</h2>
ויטול מן הכרפס ומטבל בחרוסת ומברך בא"י אמ"ה בורא פרי האדמה. ואמרי' בפרק ערבי פסחים דאין טבול זה אלא כדי שישאלו התינוקות. וכיון שאינו בא למצוה אם אכל ממנו כל שהוא יצא, אבל מן המצה ומן המרור צריך שיאכל מהם כזית מכל אחד מהם דקימא לן דאין אכילה פחותה מכזית. וכתבו המפרשים ז"ל שאם אכל כזית חייב לברך אחריו בורא נפשות, וכן כתב השר של קוצי ז"ל משמו של רב ר' טוביה ז"ל. ומורי הרב נ"ר כתב דלא יברך מיד אלא עד שיאכל המרור, שאם היה מברך קודם שיאכל המרור היה מפסיק בין הירק והמרור והיה צריך לברך שתים על המרור בורא פרי האדמה ולאכול מרור כמו שמברך על המצה שתים, וכן יראה לי שכתב הרשב"א ז"ל בתשובה. אבל הגאונים ז"ל כתבו שאין צריך לברך לאחריו כלום, וכן דעת הר"ם במז"ל ורבי' יצחק הזקן הידוע בעל התוספות והרב ר' אשר בעל ספר המנהגות ז"ל וכן עקר, וכן עמא דבר. וכתב מורי הרב נ"ר שטבול זה אין צריך חרוסת שלא נזכר במשנה עד טבול שני, וכן נהגו רבני צרפת ז"ל וטובל בחומץ או ביין. והר"ם ב"ן ז"ל היה נוהג לאכול שומר בשתי לילות הללו זכר לליל שימורים. וטעם למה בכרפס יותר משאר ירקות ראיתי כתוב שהוא סימן באותיות מהופכות כרפס הסמ"ך סימן ונשאר פרך למפרע זכר לעבודת פרך.
<h2>דף קטו.</h2>
וכיון שאכל מצה בפני עצמה ומרור בפני עצמו יצא מדין תורה ואינו חייב לאכול מצה ומרור פעם אחרת, אלא שחכמי התלמוד ז"ל תקינו לאכול מצה ומרור כרוכין זה בזה דכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו. ואם תאמר מתחלה כשבירך על אכילת מצה ולאכול מרור יכרוך המרור עם המצה ויאכל שתיהן יחד, יש לומר דאסור לעשות כן מדגרסי' בפרק ערבי פסחים אמר רבינא אמר רב משרשיא בריה דרב נחמן הכי אמר הלל משמיה דגמרא רבא לא ליכרוך אניש מצה ומרור בהדי הדדי וניכול משום דסבירא (ליה) [לן] מצה בזמן הזה דאוריתא ומרור דרבנן, ואתי מרור דרבנן ומבטל למצה דאוריתא, ואפי' למאן דאמר מצוות אינן מבטלות זו את זו, הני מילי דאוריתא אדאוריתא או דרבנן אדרבנן, אבל הכא דאוריתא ודרבנן, אתי רבנן ומבטל דאוריתא. תניא אמרו עליו על הלל שהיה כורכן בבת אחת ואוכלן משום שנ' על מצות ומרורים יאכלוהו, אמר ר' יוחנן חלוקין עליו חביריו על הלל דתניא יכול לא יצא בהן ידי חובתו אלא א"כ כורכן, תלמוד לומר יאכלוהו אפי' זה בפני עצמו וזה בפני עצמו, והשתא דלא אתמר הלכתא לא כהלל ולא כרבנן מברך אמרור לחודיה ואכיל ואמצה לחודיה ואכיל והדר אכיל מצה ומרור בהדי הדדי זכר למקדש. וכשיאכל המצה והמרור כרוכין אינו מברך עליהם כלל כיון שאין באין למצוה אלא לזכר הפסח שהיה נאכל על מצות ומרורים.
ואחר כך נוטל שתי ידיו ומברך על נטילת ידים הוא וכל המסובין בשולחן, לפי שצריך לאכול ירק ומטבל בחרוסת, דקיימא לן בפרק ערבי פסחים אמר ר' אלעזר אמר ר' יהושיה כל שטבולו במשקה צריך נטילת ידים.
<h2>דף קטו:</h2>
ואחר כך לוקח המרור וטובלו בחרוסת כדי שישאר בו המרירות שבו, דגרסי' בפרק ערבי פסחים אמר רב פפא לא לשהי אניש מרור בחרוסת דילמא אגב חלייה עייל ומבטל ליה למרור ובעינן טעם מרור וליכא. אמר רב פפא האי מרור צריך לשקועיה משום קפה. פי' רבי' חננאל ז"ל צריך שישקיענו בחרוסת היטב משום תולעת דתניא במסכת תרומות התולעים שבעקרי אילנות והקפא שבירק ויחבושין שבחומץ ושביין מותרין סננן במסננת דכיון דפריש ממקום רביתיה הוה ליה שרץ השורץ על הארץ. וחייב לברך על אכילת מרור, ואם תאמר אמאי לא מברכינן בורא פרי האדמה אמרור, ואמאי נפיק בברכה של אכילת מרור, ואם תאמר משום דקיימא לן דפת פוטר כל מיני מאכל, וכיון דכבר בירך המוציא הוי כדברים הבאים בתוך הסעודה מחמת הסעודה ופטורין מברכה, הני מילי היכא שבאו ללפת את הפת אבל מרור לא בא ללפת הפת יש לומר דכיון שהמרור בא אגב גרר המצה הוי כדברים הבאים בתוך הסעודה מחמת הסעודה, ודי בברכה של אכילת מרור. וחייב לאכול מן המרור ומן המצה כזית כיון דלמצוה הם באים דהא קיימא לן דאין אכילה פחותה מכזית. ומברך בורא נפשות רבות משום המרור והירק שאכל בראשונה כן כתב השר של קוצי ז"ל, ואינו נכון כמו שכתבתי לעיל.
ואחר כך נוטלין ידיהם פעם שניה, דגרסי' בפרק ערבי פסחים אדבריה רב חסדא לרבינא עוקבא ודרש נטל ידיו בטיבול ראשון צריך שיטול ידיו בטיבול שני, למה ליה הא משיה ידיה חדא זימנא, ופריק כיון דבעי למימר אגדתא והלילא דילמא אסחי דעתיה ונגע במידי דמטנף.
ואחר כך בוצע אחת מהשלש מצות ונותן חציה תחת המפה זכר למשארותם צרורות בשמלותם על שכמם. ויש מי שאומר שהטעם הוא שאם מניחה לפניו היה שוכח ויאכלנה במשגה.
ועוקרין השולחן מלפניו כדמוכח בפרק ערבי פסחים אמרי דבי ר' ינאי כדי שיראה תינוק וישאל. אביי הוה יתיב קמיה דרבה הוה מגבהיה פתורה מקמיה אמר מי אכלינן דקא מעקרתו תכא, אמר ליה רבה פטרתן מלומר מה נשתנה.
<h2>דף קטז.</h2>
ולענין ברכת המוציא אם מברכין על שלימה או על פרוסה נחלקו בו הגאונים ז"ל, שרבי' יצחק בן גיאות גאון ז"ל כתב דבפסח מברכין על השלימה ואח"כ מברכין על הפרוסה על אכילת מצה כדאמר בפרק כיצד מברכין הכל מודים בפסח שמניח פרוסה בתוך שלימה ובוצע כלומר מן השלימה, וכן נראה לי דעת הרב אלפסי ז"ל. אבל יש מן הגאונים ז"ל שכתבו שמברכין על הפרוסה המוציא ועל אכילת מצה, דגרסי' בפרק כיצד מברכין גבי הביאו לפניו פתיתין ושלימים וירא שמים יוצא ידי שתיהן כיצד יעשה מניח פרוסה בתוך שלימה ובוצע, ואי אמרת דמברך על השלימה אם כן מאי עסקייהו דפתיתין כיון שאינו מברך עליהן, אלא הכי קאמר מניח פרוסה בתוך השלימה ובוצע מן הפרוסה משום הדור מצוה שדומה שמברך על השלימה ויוצא מידי שתיהן, הילכך מברך על הפרוסה המוציא ועל אכילת מצה. וכן כתב בעל העיטור ז"ל וכן היה נוהג רבי' מנחם ז"ל, וכן רש"י ז"ל, וג"כ הרשב"א ז"ל. ואם תאמר והא קיימא לן בפרק ערבי פסחים שאין עושין המצות חבילות חבילות, ואם כן היאך מברך שתי ברכות של שתי מצוות על ככר [אחד] יש לומר דשאני הכא ששתיהן כחדא מצוה, כדאמרינן בפר' ערבי פסחים גבי יום טוב שחל להיות באחד בשבת שמברכין בליל מוצאי שבת יקנה"ז. ואם תאמר והא בעינן שתיים שלימות משום לקטו לחם משנה והא תינח על הפרוסה דמברכין על אכילת מצה משום לחם עוני כדמוכח בפ' ערבי פסחים, אבל מכל מקום בעינן שתי ככרות, יש לומר דאתא לחם עוני וגרעיה לפלגא דפרוסה.
ואחר כך מוזגין כוס שני וסודר ההגדה וההלל עד חלמיש למעיינו מים. כבר כתבתי לעיל דין ההלל בארוכה בסייעתא דשמייא.
ולעניין אם מברכין בורא פרי הגפן על כוס שני או אם הוא פטור בברכה של כוס ראשון נחלקו בזה הגאונים ז"ל, שהרב אלפסי ז"ל כתב זה לשונו ואמרי רבואתא הואיל וכל חד וחד מצוה בפני עצמה היא צריכין לברוכי בורא פרי הגפן אכל כסא וכסא, ומסייעי להא סברא מהא דתנן שחט מאה חיה במקום אחד כסוי אחד לכולן מאה עופות במקום אחד כיסוי אחד לכלן, חיה ועוף במקום אחד כסוי אחד לכולן, ר' יהודה אומר שוחט חיה ויכסה ואחר כך ישחוט את העוף. ואמרי' עלה אמר ר' חנינא מודה ר' יהודה לעניין ברכה שאין מברך אלא ברכה אחת, אמר ליה רבינא לרב אחא בריה דרבא ואמרי לה רב אחא בריה דרבא לרב אשי מאי שנא מדרב ברונא ורב חננאל תלמידי דרב דהוו יתבי בסעודתא וקאי עילויהו רב ייבא סבא ואמרי ליה הב ונבריך, הדר אמרי הב ונשתי, אמר (ליה) [להו] כיון דאמר הב ונבריך איתסר לכו למשתי חמרא, אהדר ליה הכי השתא [התם מישתא] וברוכי בהדי הדדי לא אפשר הכא אפשר דשחיט בחדא ידא ומכסי בחדא ידא, שמעינן השתא דכי היכי דלעניין ברכת המזון כיון דלא אפשר למשתייה וברוכי בהדי הדדי הויא הפסקה וכד מסיק ליה לברכת המזון צריך לחזור ולברך בורא פרי הגפן הם הכי נמי כיון דלא אפשר ליה למקריה ולמשתי בהדי הדדי צריך לחזור ולברך בורא פרי הגפן וסברא מעליא הוא, עד כאן. וראיתי מן האחרונים ז"ל שסתרו סברא זו דא"כ מי שהיה יושב בשולחנו ושמע קול רעמים יחזור ויברך המוציא, ואם היו הרעמים מפסיקין שיש לו לברך על כל פעם ופעם יחזור ויברך בכל פעם ופעם המוציא, ולפי זה ירבו ברכות הסעודה לאין סוף. ועוד קשיא מדאמרי' בפרק ערבי פסחים בני חבורה שהיו מסובין ועקרו רגליהם ללכת לבית הכנסת אם הניחו שם זקן או חולה כשהן יוצאין אין טעונין ברכה למפרע וכשהן חוזרין אין טעונין ברכה לכתחלה, ואע"פ שהפסיקו בכמה ענינים אפי' הכי אינן חייבין לחזור ולברך. והר"ם ב"ן ז"ל דחה כל אלו הראיות, דכל אלו דין הוא שלא יהא הדבור חשיב כהפסקה כיון שאינן אלא דברים של רשות, ודין הוא שלא יהיו חשובין כהפסק, אבל אם מפסיק בדברים קבועים כגון ההגדה שעל כרחו יש לו לומר זה או כדומה לזה בודאי חשובה הפסקה, וכן אותה דבני חבורה יש לדחותה מזה הטעם שאם אינן רוצין לילך לבית הרשות בידם. ולפי זה עדיין דברי הגאונים ורבי' אלפסי ז"ל מקויימין שאמרו שצריך לברך בכוס שני בורא פרי הגפן. ויש מי שאומר דאין זה סיוע להן כלל, תדע לך דהא קיימא לן דיין שלפני המזון פוטר את היין שלאחר המזון בימים שקובע סעודתו על היין וכל שכן שפוטר את היין שבתוך המזון כגון זה, ואע"פ שפוסק בקדוש של סעודה והוא דבר קבוע, ואפי' הכי לא חשיבא הפסקה. הילכך אינו חייב לחזור ולברך בכוס שני בורא פרי הגפן דאי בברכה של כוס ראשון כיון שהכוסות הללו הן לפניו דעתו עליהן תחלה, וכן דעת אדונינו מר רב צדוק כהן צדק גאון ז"ל ורב עמרם גאון ז"ל ורב קמאי דקמאי דאין מברכין בורא פרי הגפן אלא בכוס ראשון ובכוס של ברכת המזון, וכן ראיתי בשם בעל הלכות גדולות ז"ל וכן כתב רבי' זרחיה הלוי ז"ל.
ועתה יש לנו לבאר אם מברכין על הגפן ועל פרי הגפן אחר שני כוסות הראשונים, ובזה כתב הרב אלפסי ז"ל איכא מאן דאמר דלא מברכין אלא בסוף ואיכא מאן דאמר דמברכין בתר תרי דקאמי סעודה [ולבתר תרין דבתר סעודה], והדין טעמא בתרא טעמא דמסתבר הוא ושפיר דמי, עד כאן, וכתב מורי הרב נ"ר בשם המפרשים ז"ל פירוש לפירושו דלאו דוקא תרי דמקמאי סעודה דא"כ כשישתה בתוך הסעודה צריך לחזור ולברך בורא פרי הגפן, דכיון שבירך על הגפן ועל פרי הגפן לאחר שני כוסות הראשונים א"כ ברכה ראשונה אינו דין שיפטור את היין שבתוך הסעודה, אלא רוצה לומר לאחר שגמר סעודתו, קודם שיברך ברכת המזון שצריך לברך על הגפן ועל פרי הגפן בשביל הכוסות הראשונים, אי נמי מיירי כגון שאין לו אלא ארבע כוסות בלבד. והקשה עליו רבינו זרחיה הלוי ז"ל דהא קיימא לן דברכת שלש פוטרת מעין שלש, הילכך אין צריך לברך על הגפן ועל פרי הגפן אלא אחר ארבע כוסות, וכן דעת מרנא ורבנא האי גאון ז"ל שאין צריך על הגפן ועל פרי הגפן אלא בתר כולהו, וכן דעת רבי' יצחק אבן גיאות גאון ז"ל וכן עיקר. אלא שעדיין יש לשאול טעם למה שהם סומכין על מאי דאמרי' דברכת שלש פוטרת מעין שלש, דלא אמרו כן אלא בדבר של מזון אבל ביין לא, ויש לומר דיין נמי סעיד ומשמח ומזון הוא כדאמרי' בפרק כיצד מברכין חמרא סעיד ומשמח, ומן הדין ראוי היה לברך אחריו שלש ברכות כדמוכח התם. הילכך אין צריך לברך על הגפן ועל פרי הגפן אלא אחר כוס רביעי, וכן עמא דבר.
<h2>דף קטז:</h2>
ובהלל של שתי לילות של פסח כתב רב צמח גאון ורב האיי גאון ז"ל דאין צריך לברך עליו לגמור את ההלל וגם לא לקרות, דאינה קריאה אלא ספור בעלמא והודאות ותושבחות שהרי פוסק באמצע ההלל דאוכל סעודתו ומברך ברכת המזון הילכך לא חשיב כקריאת ההלל. ואי קשיא לך הא דאמרי' בפרק יוצא דופן כל הטעון ברכה [לאחריו טעון ברכה] לפניו וכאן מברכין לבסוף יהללוך, וא"כ היה לנו לברך בתחלה, יש לומר דאין למדין מן הכללות אפי' במקום שנאמר בהן חוץ. אבל הר"ם ב"ן ז"ל כתב שצריך לברך בתחלה לגמור את ההלל, והביא ראיה מדאמרי' במסכת סופרים תאני ר' שמעון בן יהוצדק שמונה עשר יום ולילה אחת יחיד גומר בהן את ההלל, ואלו הן שמונת ימי חנוכה ויום טוב הראשון של עצרת וחג הסוכות, ובגולה אחד ועשרים יום ושתי לילות, ומצוה מן המבחר לקרות הלל בשתי לילות של פסח בבית הכנסת ולברך עליו ולאמרו בנעימה לקיים מה שנא' ונרוממה שמו יחדו. וכשהוא קורא אותו בביתו אינו צריך לברך שכבר בירך בבית הכנסת, עד כאן לשונו, משמע מדבריו שאם לא בירך ברבים צריך לברך בביתו. אבל הרשב"א ז"ל ומורי הרב נ"ר כתבו דאינו צריך לברך כדברי הגאונים ז"ל.
<h2>דף קיז.</h2>
וקריאת ההלל מצוה מן התורה היא לשבח ולהודות להקב"ה בימים אלו שנעשו ניסים לאבותינו, וכן כתב רבינו אלפסי ז"ל בשם מר שמואל בן חפני גאון ז"ל דקריאת ההלל מן התורה הוא דכתיב הוא תהלתיך. וכתב מורי הרב נ"ר דזה אינו אלא אסמכתא בעלמא, דלכאורה נראה דדעת הגאון ז"ל דקאמר דקריאת הלל דאוריתא אפי' בהלל דראש חדש, וזה אי אפשר דהא אמרי' במסכת תענית פרק בשלשה פרקים גבי כל יום שיש בו הלל אין בו מעמד שחרית וכו', ואמרינן עלה אמר רבא זאת אומרת הלל דראש חדש לאו דאוריתא דאמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יהוצדק שמנה עשר יום יחיד גומר בהן את ההלל וכו', ואלו ראש חדש לא קתני. ומיהו בהלל דראש חדש משמע אליבא דכולי עלמא דמדרבנן הוא והראיה מדאמרי' בפר' במה מדליקין רב איקלע לבבל חזנהו דקא קרו הלל בראש חדש סבר לאפסוקינהו שמעינהו דקא מדלגי ואזלי אמר ש"מ מנהג אבותיהם בידיהם, תאנא יחיד לא יתחיל ואם התחיל גומר. ואמרי' בפרק ערבי פסחים הלל זה נביאים תקנוהו שיהוא אומרים על כל צרה שלא תבוא עליהם וגו'. ומה שאמר הגאון ז"ל דקריאת הלל דאוריתא היא לאו בהלל דראש חודש מיירי אלא בימים שהיחיד גומר בהן את ההלל, וכן כתב רבי' אלפסי ז"ל. והקשה מורי הרב נ"ר מהא דאמרי' בברכות בפ' היה קורא בתורה בעא מיניה אחאי תאנא דבי ר' חייא מדר' חייא בהלל ובמגלה מהו שיפסיק, מי אמרי' ק"ו ק"ש דאוריתא פוסק הלל דרבנן מבעיא, או דילמא פרסומי ניסא עדיף, אמר ליה פוסק ואין בכך כלום, משמע מהתם דהלל סתמא דרבנן הוא אע"פ שהוא תקנת חכמים ואפי' בימים שהיחיד גומר בהן את ההלל. ותירץ נ"ר דהתם גבי ק"ש שיש לו פרשה ידועה בתורה קרי להלל דרבנן אע"פ שהוא מן התורה. עוד תירץ דאולי התם בהלל דראש חודש מיירי אבל בימים שהיחיד גומר בהם את ההלל סברי שהוא מן התורה והני דאמר רבא ימים שהיחיד גומר בהם את ההלל בין פרק לפרק פוסק באמצע הפרק אינו פוסק, וימים שאין היחיד גומר את ההלל אפי' באמצע הפרק פוסק, איני והא רב בר שבא איקלע לגבי דרבינא בימים שאין היחיד גומר בהן את ההלל ולא פסק ליה ופריק שאני רב שבא דלא חשיב עליה דרבינא ורבינא ג"כ לא נתן לו שלום דאינו חשוב בעיניו כל כך דרבינא אדם גדול היה.
<h2>דף קיט:</h2>
ושנינו במסכת סוכה בפרק לולב הגזול ומייתי לה בפרק בתרא דפסחים מקום שנהגו לכפול יכפול לפשוט יפשוט לברך אחריו יברך אחריו, הכל כמנהג המדינה. ואמרי' בגמ' תאנא ר' כופל בה דברים ר' אליעזר בן פרטא מוסיף, מאי מוסיף אמר אביי מוסיף לכפול מאודך, לברך אחריו כלומר יהללוך יברך, ואמרי' עלה בגמ' אמר רבא לא שאנו אלא לאחריו אבל לפניו מצוה לברך, דאמר רב יהודה אמר שמואל כל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן, ומאי משמע דהאי עובר לישנא דאקדומי הוא אמר רב נחמן בר יצחק דאמר קרא וירץ אחימעץ דרך הככר ויעבר את הכושי, אביי אמר מהכא והוא עבר לפניהם, ואי בעית אימא מהכא ויעבר מלכם לפניהם וה' בראשם. ואם תאמר אמאי קא נקיט לשון העברה הוה ליה למנקט לשון קודם בפירוש, יש לומר דקודם משמע סמוך פי' לפי שאין מברכין על המצוה עד שיהיה לפניו ויהיה רצונו לעשות מיד אחר הברכה ושלא ישהה בין הברכה ובין המצוה.
ואחר כך אוכלין כל סעודתן. ואחר גמר סעודתן לוקח המצה הפרוסה שהניח תחת המפה ואוכלין ממנה כזית זכר לפסח וענין זה תקנת חכמים היא כדמוכח בפרק ערבי פסחים. ואין אוכלין אחר אכילה זו כלום דגרסי' בסוף פרק ערבי פסחים אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן, וכתב רבי' זרחיה הלוי ז"ל שהטעם שאין אוכלין ושותין אחר המצה שום דבר כדי שלא ישתכר וימנע מלקרוא את ההלל, וכמדומה לזה אמרו בירושלמי בין שלישי לרביעי לא ישתה כדי שלא ישתכר ויפסיד קריאת ההלל. כתבו המפרשים ז"ל שנראה לפי סברת רבי' זרחיה הלוי ז"ל שמותר לאכול או לשתות אחר שקרא את ההלל, והרב ר' יונה ז"ל פי' שהטעם הוא שאסור לשתות כל הלילה ואפי' לאחר כוס רביעי משום דאמרי' בתוספתא חייב אדם לעסוק בהלכות הפסח כל הלילה, אבל מכל מקום לדברי כולם מותר לשתות מים אחר שהמים לא ישתכרו לו וגם לא וטעם המצה מפיו.
ואחר כך נוטלין ידיהם למים אחרונים וכבר כתבנו למעלה לדעת הרב רבי' משה בן ה"ר מימון ז"ל הטעם שאין מברכין ב(י)מים אחרונים כלל כיון דאינן באים אלא מפני הסכנה, והראב"ד ז"ל השיג עליו דודאי במים אחרונים חייב לברך מיהא על רחיצת ידים שחכמי' ז"ל אסמכוה אקרא והתקדשתם אלו מים ראשונים והייתם קדושים אלו מים אחרונים. ויש מי שאומר דעכשיו לא איכפת לן במים אחרונים שמלח סדומית, אלא לפי שאמרו חז"ל בפרק [אלו דברים] כשם שכהן מזוהם פסול לעבודה כך ידים מזוהמות פסולות לברכה. והני מילי בתבשיל לח. ואחר כך מברך בכוס רביעי בורא פרי הגפן, ואחריו על הגפן ועל פרי הגפן.
ואם שכח ולא אכל כזית מצה באחרונה ובירך ברכת המזון, כתב ר' אברהם ב"ר דוד ז"ל שאינו צריך לחזור ולאכול והויה מעוות לא יוכל לתקון, ויש מי שכתב שצריך לחזור ולאכול, וכן זכרוני שראיתי כתוב בשם הרב ר' קלונימוס הנשיא ז"ל ברגילוני, וא"ת לפי זה צריך לחזר ולברך ברכת המזון פעם אחרת על אותו כזית שיאכל ויצטרך לשתות מכוס של ברכת המזון. ואנן אמרי' דבין שלישי לרביעי לא ישתה, יש לומר דכיון דקיימא לן דברכה אינה טעונה כוס יברך ברכת המזון בלא יין.
והיכא שהמשיך סעודתו עד לאחר חצות כתבו רבותינו הצרפתים ז"ל בשם הרב הקדוש רבי' יעקב מקורביל זצ"ל שאסור לאכול מצה כזית אחר חצות לפי שהמצה הזאת נעשית זכר לפסח, וקימא לן במשנת איזה הוא מקומן דהפסח אינו נאכל אלא עד חצות. וכן אסור לאכלה קודם שתחשך כדאמרי' בתוספתא דמסכת פסחים, אמרו עליו על הלל הזקן שהיה כורך מצה ומרור, ואימתי אוכלן משתחשך, וקרא ואכלו את הבשר בלילה הזה.
ולעניין היכא שאינן יודעין ברכת [המזון] היאך יעשו לא דבר כלל רבי' הגדול ז"ל. ומצאתי לרב בעל העיטור ז"ל אע"פ שברך ברכת המזון בביתו חוזר ומברך להם ויכול לאכול עמהם כזית מצה באחרונה, ואע"ג דאמרי' אין מפטירין לאחר הפסח אפיקומן הני מילי בשאר דברים כדי שישאר טעם מצה בפיו, אבל במצה כזית כ"ש שישאר טעמו בפיו הראשון, ולפי סברה זו אם רוצה לאכול מצה שתי פעמים בלילה הרשות בידו. והקשה מורי הרב נ"ר מהא דאמרי' בירושלמי בפרק ראוהו בית דין כל הברכות כולן אע"פ שיצא מוציא, לא מסתברא בברכת המזון דכתיב ואכלת ושבעת וברכת מי שאכל מברך, וא"כ היאך מוציא זה שלא אכל לאלו שאכלו, תירץ הוא נ"ר דעל כרחין התם מיירי כששניהם סופרים ויודעים ברכת המזון הילכך דין הוא שיברכו הם עצמן אבל הכא כיון שאינן יודעים לברך אע"פ שהם אכלו והוא לא אכל עמהם מוציא אותם כההיא דגרסי' בפרק שלשה שאכלו מאחד סופר ואחד בור שמברך חכם ובור יוצא.
וכתב רבי' אלפסי ז"ל גאון ומאן דבעי לברוכי בתרי תלתא בתי היכי עביד, מברך ברישא בביתא דיליה ואכיל כל מאן דצריך, מברך לכל חד וחד בביתיה ושתו אינהו כסא דקידושא ודאגדתא ואכלי מצה וירק, ואיהו לא אכיל בהדיהו ולא מידי, ושביק להו למגמר סעודתיהו ומברכי אינהו ברכת המזון והדר אזיל לביתא אחרינא ועבד הכין, וכן לכל ביתא וביתא ולבסוף אזיל לביתיה וגמר הלילא ושתי כסא דהלילא דגמרי' להא מילתא מיהא דתניא כל הברכות כולן אע"פ שיצא מוציא חוץ מברכת הלחם וברכת היין שאם לא יצא מוציא ואם יצא אינו מוציא, ובעי רחבה ברכת הלחם של מצה שהיא המוציא וברכת היין של קדוש היום מהו כיון דחובה היא מפיק או דילמא ברכה לאו חובה היא, ופשטינן לה מיהא דאמר רב אשי כי הוינא בי רב פפא הוה מקדש לן וכי הוו אתו אריסיה מדברא הוה מקדש להו, ושמעינן מינה אע"פ שבירך לעצמו המוציא על המצה שהיא חובה כד איכא מאן דלא שמע דלא נפיק ידי חובתיה הדר מברך ליה בין המוציא בין על אכילת מצה בין בורא פרי הגפן בין על אכילת מרור כולהו חד טעמא אית להו, ואיהו כיון דבריך ליה ברכת המזון לא לטעום מידי דקיימא לן אין מפטירין לאחר הפסח אפיקומן. ואי בעי לאקדומי להנהו בתי ברישא ומברך להו, לא טעים מידי בהדיהו והדר לביתיה ומקדש הרשות בידו, עד כאן לשון רבי' הגדול ז"ל.
<h2>דף קכא:</h2>
גרסינן בתוספתא בפרק לולב וערבה העושה כל המצות מברך עליהן, העושה סוכה לעצמו אומר ברוך שהחיינו, נכנס לישב בה אומר לישב בסוכה. העושה ציצית לעצמו אומר שהחיינו כשהוא מתעטף אומר להתעטף בציצית, העושה תפילין אומר שהחיינו, עד כאן. וכתב מר רב עמרם גאון ז"ל דלית הלכתא כהני בריתא דפליג אגמרא דילן ולא מברכינן שהחיינו אלא במצוה הבאה מזמן לזמן, כגון סוכה ושופר והדלקת נר חנוכה ומקרא מגילה וכדומה להן. והר"ם במז"ל הוסיף על זה וכתב כל המצות שהיא מזמן לזמן כגון שופר וסוכה ולולב ומקרא מגלה ונר חנוכה, וכן כל מצוה שהיא קנין לו כגון ציצית ותפילין ומזוזה ומעקה, וכן כל מצוה שאינה תדירה ואינה מצויה בכל עת שהרי היא דומה למצוה הבאה מזמן לזמן כגון מילת בנו ופדיון הבן מברך עליה בשעת עשייה שהחיינו, ואם לא בירך על סוכה ולולב וכיוצא שהחיינו, [בשעת עשייה מברך עליה שהחיינו] בשעה שיצא ידי חובתו בהן, וכן כל כיוצא בהן. תו כתב הרב אחד העושה מצוה לעצמו ואחד העושה אותה לאחרים מברך קודם עשייתה אקב"ו לעשות כך וכך, אבל אינו מברך שהחיינו אלא על מצוה שעושה אותה לעצמו עד כאן. ולפי זה קשה אמאי לא מברכינן שהחיינו בבעור חמץ, כיון שהוא בא מזמן לזמן. ורבינו זרחיה הלוי ז"ל נתן טעם לזה לפי שלא תקנו חכמים ז"ל ברכת שהחיינו אלא בדבר שנהנה ממנו כגון הקונה כלים חדשים או הבונה בית חדש או במיני אכילה שנהנה אדם מהם. ויש מי שכתב שהטעם הוא לגבי ביעור משום דעדיין לא נגמרה המצוה שעדיין צריך ביטול ואין זה נכון, שהרי בחנוכה בלילה הראשונה מברכין זמן אע"פ שלא נגמרה המצוה עד יום שמיני, וג"כ קשה ספירת העומר שאע"פ שיש בספירתה גמר המצוה ואין מברכין בה שהחיינו. וא"ת שאין גמר המצוה עד סיום המנין, מכל מקום קשה חנוכה. ולטעם הראשון אין בו קושיא כלל. הילכך אין מברכין שהחיינו אלא במצוה הבאה מזמן לזמן והוא שיהא בה הנאה או שמחה כגון מועדים. וא"ת פדיון הבן שאין בו הנאה ומברכין עליו שהחיינו, יש לומר שהנאה גדולה יש בו אחר שלא היה נפל. אבל הרב ר' אשר מטוליטולה ז"ל כתב בתשובה שהטעם שאין מברכין זמן בביעור חמץ לפי שהביעור הויה הכנה למועד וכל שהוא הכנה למועד אין מברכין בשעת הביעור אלא מסדרין אכסא. עוד כתב הרב ז"ל דאין מברכין זמן אלא במצוה שיש בה מעשה והנאה כסוכה ולולב, והראיה מדאמרי' בסוף ערבי פסחים פשיטא על פדיון הבן [אבי הבן] מברך כלומר ברכה של פדיון הבן, אבל ברכת שהחיינו מי מברך כהן מברך דמטו ליה הנאה מיניה, ואוקימנא אבי הבן מברך, וזהו הטעם שאין מברכין זמן בספירת העומר וביעור חמץ. והרב ר' משה ז"ל כתב דוקא במצוה שתבוא מזמן לזמן או מי שיש לו קרקע לבדו דמברך שהחיינו בירידת גשמים, וכן בגדים או תלאים המתחדשות מזמן לזמן קבוע דומיא דקרא חדתא דאמרי' בפרק בכל מערבין, אבל לא בתורים ובני יונה דאע"פ שאין לו לאחרים יש ורבינו שרירה גאון ז"ל הוכיח מההיא דעירובין דאמר אנא אקרא חדתא אמינא זמן, הוא הדין בכל גידולי קרקע אבל בדבר שאינו מתחדש אפי' יש ימים רבים שלא ראה אותו אינו מברך.
